בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

תקופה לא קלה, מבחינה הורמונלית. מצב הרוח שלי בירידה מתמדת אז כל דבר שאני נוגעת בו הופך לערימת גופות מסריחה, מציור לכתיבה. כל תקשורת עם בני אדם גורמת לי למועקה, אפילו שמבחינה טכנית אני אמורה ליהנות ממנה. גורמת לי להרגיש לכודה, כמו בימים שלפני שהחלטתי שזה לא ככה. אני מניחה שהייתי צריכה את ההתמוטטות הרגשית הזאת כדי שאחר כך אוכל להרגיש יותר טוב, והכי ברור שזה יעבור בקרוב (זה גיל ההתבגרות, קרה אי פעם שלא?)

אבל לעזאזל, אני מרגישה כל כך רע. יש גם גורמים רציונליים להרגשה הזאת, כמובן, אבל אני לא מצליחה לקבוע אם ההרגשה גרמה לגורמים או להיפך. אני מרגישה חולה, והרגל כואבת מתמיד (טוב, אולי קצת פחות מהימים שלפני אייקון, אבל זה ממש מתקרב לזה). כל מחשבה שעוברת לי בראש גורמת לי לרצות לפרוץ בבכי, ובפעמים הנדירות שאני באמת מרשה לעצמי (לא קרה כבר שבועות, אני חושבת), זה בכלל לא כמו בסרטים - הרבה יותר פתטי. 

תגידו מה שתגידו על השנים הנפלאות של הנעורים, אבל כשהמוח מחליט להפריש הורמונים אין שום דרך לצאת מזה. רוצה (צריכה) למצוא עבודה כדי שאוכל להפריש 50% מהמשכורת לחסכונות לאנגליה (בערך 460) ולהרגיש, אולי, טוב יותר.