בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

לא לכם. שאלה באופן כללי.

כבת אדם אני הרבה פעמים מרגישה מאוד לא טוב עם עצמי, לא בגלל המראה (עליו למדתי להתגבר) אלא בגלל מנת המשכל. אתם מבינים, היא לא כל כך יוצאת מגדר הרגיל. אני לא יודעת כמה בדיוק כי מעולם לא העזתי לבדוק (ומעולם גם לא היתה לי את ההזדמנות), אבל אני יודעת בוודאות שהיא מתחת ל140. כנראה שמתחת ל110. יכול להיות שהיא אפילו מתחת ל100.

כחברה בקהילה מסוימת (גיקים, בעיקר מישראל), אני מוקפת בהרבה מאוד אנשים עם רמת משכל שהיא כן יוצאת מגדר הרגיל.כמעט כל אדם שאני יוצרת איתו אינטרקציה מרצוני החופשי (זאת אומרת, לא בבית הספר) היה בשלב כלשהו בחייו בתכנית מחוננים כזו או אחרת, יודע לכתוב אתרים, לומד מתמטיקה ברמה שהיא מעל לחמש יחידות, לומד פיזיקה באוניברסיטאות ויודע לחשוב במורכבות שאני אפילו לא יכולה להתחיל לתפוש. אני לא יכולה שלא להשוות את עצמי אליהם, כי הם כמעט כל העולם החברתי שלי, ואילו אני - אויה - שלוש יחידות מתמטיקה (וגם זה בקושי), לא מתמחה בשום דבר מיוחד ולא מצליחה להבין אפילו את הבדיחות שהם משתפים בפייסבוק, ברובן בדיחות תכנות. 

נשאלת השאלה, למה הם בכלל ממשיכים לדבר איתי? אנשים ברמה שכלית הרבה יותר גבוהה משלי שעדיין, מרצונם החופשי, ממשיכים לפתוח איתי בשיחות ואפילו מתעניינים בהן (או מעמידים פני מתעניינים). השיחות ברובן מעניינות, מהצד שלי, אבל הרבה פעמים אני צריכה לברר מונחים ומילים ועושה שגיאות של ילדה קטנה כשאני מנסה להתשחל אל התחום בכוח. ועדיין, בכל פעם מחדש, בסבלנות אין קץ הם חוזרים, אותם אנשים, אותה רמת משכל והם רוצים לדבר דווקא איתי.

למה שיעשו את זה? הם בבירור לא מפיקים שום תועלת או עניין אינטלקטואלי מהשיחות האלה. ברור לי שאין לי שום דבר לחדש להם, אז למה בעצם?