בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

גיליתי איך אני יכולה להרביץ לעצמי. השיטה היא לתת לרעיון להיבנות בראש שלי, אבל לחשוב על דברים אחרים, ואז כשאני הכי פחות מצפה לזה, להכניס לעצמי אגרוף. מילות המפתח הן - מעט בראש והרבה בצלעות ובבטן, למרות שבראש זה הרבה יותר נוח מבחינת הזווית.

למה שאני ארצה להרביץ לעצמי, אתם שואלים? זה די מתקשר לפוסט הקודם, וזה בכלל לא קשור למזוכיזם (למרות שאי אפשר להכחיש שמעט נהניתי מזה. הייתי צריכה משהו לפרוק עליו קצת כעס. אמשיך בזה עוד מעט כי התוצאות לא מספקות. אני לא חזקה בכלל ואני צריכה למצוא מישהו שיסכים להרביץ לי חזק. או מישהי.) הקטע הוא שאני צריכה לדעת איך דברים מרגישים כדי לכתוב עליהם (למה אתם חושבים שכל סצנות המוות בספרים ובסרטים יצאו רע?), ואני אצטרך לכתוב על מכות. חוץ מזה שזה יעזור לי לכתוב גם לשנים הבאות, אם אנצור את החוויה. זו השקעה ארוכת טווח וזה שווה את זה. 

אז כן, כואב לי, אבל לא כואב לי מספיק. או שזה יצר השימור העצמי שלי או שאני באמת מרביצה כמו בחורה שלא התאמנה יום אחד בחייה, אבל התוצאות האלה לא משביעות רצון. אולי זו הזווית בין האגרוף שלי לצלעות? קצת קשה לעשות את זה ככה. אני צריכה שני גופים. ויכולת התבטאות.

אתם מכירים את זה שאתם חושבים רק על קצה קצהו של סיפור - חתיכת רעיון, אולי, או משפט טוב, או דמות.

אתם לא מקדישים לזה הרבה מחשבה, אבל הרעיון מקדיש לכם הרבה מחשבה, כי רק בזכותכם הוא קיים. והוא גדל. הוא ניזון משאריות של שנאה עצמית ופקפוק ודחייה חברתית ושמחה מאנית מטורפת ורחמים וסלידה, לא משהו שיחסר לכם חלילה, והוא גדל לאט לאט בתוך הראש שלכם. 

לפעמים הוא טוב, ולפעמים הוא רע. אם הוא רע, הוא יאכל כל טיפת רגש שיש לכם וייעלם. אבל אם מתמזל מזלכם והוא רעיון טוב, הוא אוכל בדיוק את הכמות המתאימה לו - לא משמין מדי ולא מתדרדר לאנורקסיה, כך שהוא מגיע לגיל בגרות שלם, יפה ובטוח בעצמו. 

ואז, כמו שקורה עם כל המתבגרים במהירות, נגמר לו המקום. מה לעשות, הראש שלכם פשוט קטן מדי בשבילו. הוא דופק באגרופיו על דפנות הגולגולת שלכם, מתחנן לצאת, אבל אתם יודעים שלא. זה עדיין לא הזמן בשבילו ללכת אל העולם הגדול. יש לו עוד כל כך הרבה דברים ללמוד, כל כך הרבה כיוונים להתפתח אליהם. אתם לא יכולים פשוט לתת לו לעזוב סתם ככה, לא?

אם תמשיכו להיות מגוננים כל כך להרבה מדי זמן, המצב אבוד. מצעיר מבטיח ובטוח בעצמו הוא יהפוך למובטל ממורמר שמתרווח לכם על האונה הקדמית וצופה בשידורים חוזרים של סיינפלד. הרעיון ייהרס, ואתם לא תוכלו לסלוח לעצמכם על שלא נתתם לו לצאת בזמן. 

מצד שני, יש את האפשרות הנוראה לא פחות, שבאמת תשחררו אותו מוקדם מדי אל דף הוורד. כרעיון צעיר מדי הוא יסתבך סביב עצמו, יתבלבל, ימעד, יתרושש וימצא את עצמו עם 60% מעצמותיו שבורות בעיר שהוא אפילו לא יודע איך לבטא את השם שלה. כמובן שגם האפשרות הזאת לא נראית כל כך טוב.

אבל, כמובן, יש גם את האפשרות השלישית. יכול להיות שתתנו לו לצאת בדיוק בזמן הנכון, והוא יפרח על הדף. פיתולים עלילתיים נאים לעין ישזרו אחד בשני למעשה תחרה מורכב ומפעים של רעיון במלוא שגשוגו. המילים ירקדו אחת עם השניה לקול מנגינה קלילה מימי הביניים בעוד הדמויות ינהלו דיאלוגים טבעיים לחלוטין שהן המציאו לעצמן. הזמן שהשקעתם בו, הרגשות הטובים והרעים, יהיו שווים את זה, ותהיו גאים בו כל כך עד שתרצו להתפוצץ מרוב גאווה.

אז אתם מכירים את זה?

...הרעיון שלי בשלב של ה"לדפוק על הגולגולת בתחנונים לצאת", אבל זה באמת רעיון מצוין ואני פשוט מפתחת אותו עוד ועוד. אני פוחדת שאני לא בשלה לכתוב אותו כי אני עוד לא בת 16 אז ברור שיכולות הכתיבה שלי מוגבלות. מצד שני, ככה לומדים. מצד אחר, אני באמת רוצה ללמוד? בטח שאני רוצה ללמוד. למה שארצה ללמוד? כי את רוצה להיות סופרת טובה, טיפשונת. כתיבה טובה לא מכניסה כסף. ... לג'יי קיי רולינג זה הצליח לא רע. וגם לניל גיימן. 

גם ככה לא כתבתי כבר שבועות. האם אני רוצה לחזור לזה דווקא עם רעיון ממש טוב, מהסוג שלא היה לי כבר יותר מדי זמן? האם אני מוכנה להסתכן בלקלקל אותו?

המטרות שלי לחופש הן כדלקמן -

*ללמוד את שפת הסימנים

*ללמוד קצת רוסית

*לקרוא לפחות שני ספרים באנגלית

*להכין קוספליי מרהיב

*לראות באפי

*לגמור את עריצה היא הלבנה (שבאופן מרגיז לא נמצא בספרייה הציבורית, כך שאני לא רואה איך זה עומד לקרות)

*להשתפר המון בציור

*למכור מוצרי טקסטיל

*לקרוא את פנדמוניום (בגרמניה, ולכן התהליך עדיין לא החל)

קבעתי לעצמי גם חוקים, שהם - לא לצפות ביותר מארבעה פרקים בני 20 דקות או שני פרקים בני 40 דקות או סרט אחד בלי לפעול כדי להגשים לפחות אחת מהמטרות האלה.

מיותר לציין שעברתי על החוקים האלה כבר לפחות שלוש פעמים.

חוץ מהכמות הזניחה של המילים בשפת הסימנים שלמדתי (אני יודעת להגיד - אני לא אוהבת אותך, אני רוצה טיל, מחברת כתיבה ותפוח), הספר הזול להפליא שמצאתי (גם אם משומש) באינטרנט והציור היחיד שציירתי (דיוקן עצמי בתור היטלר), לא התקדמתי בכלל במטרות האלה, שזה די עצוב כי זה מוכיח שאני לא יכולה לתפקד ללא מסגרת כלשהי. מה שאומר שאני לא מיוחדת כמו שחשבתי שאני.

בכל מקרה, חשבתי שאם אני אכתוב את זה כאן, תוכלו לבקר אותי על אי השגת המטרות ואפילו להציע מטרות חדשות, אבל אני מפקפקת בכך שזה אי פעם יקרה.

דרך אגב, משהו מדהים קרה - מספר הקוראים הקבועים שלי עלה מ-15 ל-19 בתוך פחות מיומיים! זה מרגיש מוזר לדעת שאנשים באמת מתעניינים במה שאני כותבת, אף על פי שאני יודעת בוודאות שבערך חצי מהקוראים הקבועים כבר לא נכנסים לכאן יותר משנתיים, ופשוט התעצלו למחוק את עצמם מהרשימה. אשתדל לרצות אתכם כמה שיותר, קוראים חדשים. אין לי מושג מאיפה באתם. אני גם לא בטוחה לגבי כמה מהקישורים ב"כניסות אחרונות".

מצאתי פתרון מושלם לבעיה שהטרידה אותי כבר כמה ימים, אז עכשיו אני ממש שמחה. לא שמחה מהסוג המאני שמאפיין אותי כל כך בבית הספר, אלא פשוט תחושת סיפוק על שהצלחתי, למרות שכבר הספקתי לשכנע את עצמי שלא קיים פתרון מושלם לבעיה, והפתרון הזה אכן מושלם.

זו היתה בעיה ספרותית, כמובן, כי אילו עוד בעיות יכולות להטריד ילדה ממוצעת בגילי. מובן שפתרונה מעלה קשיים אדירים בעיצוב הדמות, אבל מכיוון שהיא היתה אבן הפאזל החסרה באופי שלו, אני לא חושבת שיהיו לי קשיים מיוחדים בהתמודדות עם זה. בכך שהשלמתי את הפאזל, פתרתי באמצעות הפתרון הזה גם הרבה בעיות-משנה שהתלוו לבעיה המקורית.

מחר אלך למפגש פיקניק של יומיים בפארק הירקון ואישן שם עם אנשים שאת חלקם אני לא מכירה, ואת חלקם (יותר גרוע), אני כן מכירה. אי אפשר להגיד שפתרון הבעיה נתן לי ביטחון גם ביכולותי החברתיות (אולי להיפך), אבל אני חושבת שאעבור את זה כמו גדולה, והאירוע יהיה גדוש בחוויות מהנות שגם יעזרו לי בתקשורת עם אנשים שהם לא כמו האנשים שיבואו לשם (האנשים שאמורים לבוא לאירוע הם אנשים מגניבים שאוהבים פנטזיה ומד"ב, אבל אם אפתח את הקשר שלי איתם, זה יכול לעזור לי בהתמודדות גם עם אנשים אחרים.)