בית האוכל של אדלברט ואלכסנדרין

לא בא לי על שירה קלאסית

עם מילים יפות ורגשות מפלסטיק

עם ניתוחים כבדים ותיאורים שפופים

עם עצבונות קשים ואנשים יפים.

לא מתחשק לי לכתוב שירה של פעם

עם שורות יפות וחרוזים עם טעם

עם סימני פיסוק ודעות שגויות

בלי הצלחות ובלי טעויות.

למען האמת בא לי שיר כתום

חמוץ וטיפש ואבוד ועירום

ששר הללויה על קצה השמיעה

ומשם כבר לא היה לי כוח לכתוב, אז הפסקתי. שירה מודנית במיטבה.

רימייק של שיר ישן ואידיוטי שכתבתי לפני יותר מדי זמן. נראה שהקונספט גמיש ואשתמש בו עוד הרבה.

הלבן של העיניים שלו בוהק

שעה שהוא הולך דרך העצים המפותלים.

אומרים לו עצור, אומרים לו הגיע

הזמן לעצור, הוא לא מקשיב.

בחיוך הוא הולך ושפתיו החיוורות

מתוות מארשים קשוחים לאוויר

והוא הולך בקנאה ובקצב

העצים המפותלים צועדים אליו.

הלבן של העיניים שלו בוהק

שעה שהוא הולך דרך העצים המפותלים.

אומרים לו עצור, אומרים לו הגיע

הזמן לעצור, הוא לא מקשיב.

במעיל ארוך יפה, תפור

למידה של מישהו אחר, לחיוך

של מישהו יפה למראה, אולי כמוהו

אולי כמו אחר

מעילו

העצים המפותלים שורקים לעברו. 

הלבן של העיניים שלו בוהק

שעה שהוא הולך דרך העצים המפותלים.

אומרים לו עצור, אומרים לו הגיע

הזמן לעצור, הוא לא מקשיב.

אל תוך מלכודת החבלים היפה,

היפהפייה הוא צועד בבטחון

וראשו מורם ומארש צבאי קצבי בשפתיו

החיוורות

אל מלכודת החבלים הוא צועד.

ועצור, ואומרים לו הגיע

הזמן לעצור

ואומרים לו הגיע הזמן לוותר

ורגליו נושקות לשלום את הקרקע

כשהמלכודת נסגרת סביב צווארו

בחיוך מאושר הוא עולה, צווארו

נשבר

וריאותיו מתרוקנות בתיבה האחרונה של המארש

והלבן של העיניים שלו מתעמעם

שעה שהוא יוצא מבין העצים המפותלים

העצים המפותלים רוקדים סביבו.

לא אכפת לי לפרסם את זה עכשיו כי זה מודרני ולא מחורז אז אני לא ממש אוהבת את זה, אז אחכה למחר לפני שאשתף את האחד הכן מחורז שכתבתי בשיעור ביולוגיה היום. 

לא נפשית או משהו. זאת אומרת, כן נפשית (כי הגעתי למסקנה שהבעיות שלי עם אנשים מונעות ממני לחיות באופן נורמאלי), אבל בעיקר בכתיבה. יש לי קטעים ארוכים שצריכים ביקורת (כי אני הרי לא יכולה לבקר את עצמי), אבל לאף אחד אין סבלנות אלי. 

אין לי ממש חברים. זאת אומרת, יש את האנשים בבית הספר שמוכנים להסתובב איתי, אבל אני לא קוראת להם חברים כי הקבוצה שלהם תהיה אותו דבר איתי או בלעדי. אני מנסה בכוח להדגיש את הטון שלי בחיים אבל במציאות אני אדם מעט אפרורי, שמנסה למשוך כמה שיותר תשומת לב כדי לחפות על הממוצעות שלו. אני גם לא חברה כזאת נהדרת - למעשה, אני חברה גרועה למדי.

אז הגעתי למצב שבו פואם הוא האחד שאני שולחת אליו קטעים, כי הוא רגיל לזה ומוכן לבקר אותם, למרות שהוא גם מחמיא לי הרבה על הכתיבה שלי ואני לא יודעת להגיב למחמאות, שלא לדבר על זה שאני לא יכולה להעריך אותה אחר כך בצורה ריאליסטית. הרי לא משנה כמה פעמים אני אגיד לאנשים שלא יהיה אכפת לי אם זו לא תהיה ביקורת טובה, הם מכירים אותי ולא רוצים שהרושם שלהם ייפגע אז אם הם לא יאהבו את זה הם יגידו דברים כמו "זה טוב, אבל...", ובגלל זה הכתיבה שלי לא מתקדמת בקצב שבו אמורה להתקדם. בגלל זה ובגלל האינטיליגנציה המוגבלת שלי שלא מאפשרת לי לנתח מצבים ולתאר דברים ואנשים, ובגלל חוסר הכישרון המולד שגרם לי להיכנס לכתיבה מגיל מאוד צעיר. אבל בעיקר בגלל זה.

לפעמים אני באמת רוצה למות, אבל רוב הזמן זו קביעה עובדתית שאני צריכה.