חשבתי שאסיים את הכפר אני אכתוב איזה פוסט ענקי ומרגש שאני אדע שבעוד כמה שנים כשארפרף בפוסטים ישנים של הבלוג ואמצא אותו אתחיל לבכות.
אבל יש לי כל כך הרבה דברים לכתוב שאני לא יודעת ממה להתחיל. אני הולכת להתגעגע לכל כך הרבה דברים שיהיו חסרים לי.
אני הולכת להתגעגע לציוץ הטווסים על הבוקר, לטעם הלא מוסבר של חדר האוכל, לברכת הבוקר טוב של ורה והצביטות חסרות הרחמים של בן.
אני הולכת להתגעגע למשמרות באורווה, הברשת הסוסים וניקוי התאים שלהם.
אני הולכת להתגעגע לישיבות בחדרים שמתלוות עם שיחות חסרות משמעות, אל הישיבות ביילואו, את הקריאות של כולנו פה אחד "שמיניות קדימה שמיניות" או "קבוצה ט' קדימה קבוצה ט' '" בימי שבת בבוקר.
זה כל כך מוזר לי לקום על הספה בבית. כניראה בגלל שזה לא הבית שלי. הפנימייה היה הבית שלי.
ואצטט עכשיו מישהי מהקבוצה שלי "לא בית שני, אלה זה הבית הראשון שלנו" ועוד משפט שאהבתי שמישהי אמרה "בהתחלה לא סבלתי אתכם, אבל עכשיו אני מבינה... משפחה לא בוחרים"
וזה נכון, אנחנו באמת משפחה.
קמנו ביחד, הלכנו ביחד לבית הספר, למדנו ביחד, אכלנו ביחד, בלינו אחד בתחת של השני 24 שעות. ראינו אחד את השני יותר ממה שראינו את ההורים שלנו.
צחקנו, בכינו, רבנו, נעלבנו, התרגשנו, פחדנו, התלהבנו, התאהבנו, כעסנו ביחד. ראינו אחד את השני בכל המצבים האפשריים.
אני הייתי שם שלוש שנים אבל היו כאלה שהיו שם הרבה יותר. תתארו לכם איך זה מרגיש פשוט ביום אחד לקום ולעזוב את המקום בו גדלת במשך כמעט כל תקופת הנעורים שלך. המקום שגיבש את האישיות שלך, המקום שלימד אותך ערכים. ששינה אותך..
אני לא אותו הבן אדם שהייתי לפני שעברתי לשם. ואני שמחה שכך.
הייתי מפונקת ואגואיסטית. חשבתי רק על עצמי ולא הייתי חברותית בכלל למרות מה שחשבתי. שלא לדבר על זה שלא היה לי בכלל ביטחון עצמי..
הבן אדם הראשון שאני באמת יכולה להחשיב אותו בתור חבר היה שם במקום ההוא. המקום הזה מלמד אותך אהבה.
מהדברים הקטנים כמו לתת לחבר שלך את חתיכת הרוגלעך האחרונה שלך או להרגיש רגשות אשמה שאתה זורק עטיפה של מסטיק על הרצפה ועד הדברים הגדולים שמובילים לשיחות נפש סוחטות דמעות על העתיד ושאר החיים שלכם.
הפנימייה שלי נתנה לי כל כך הרבה.
הצוות והחברים אלו אנשים משמעותיים בחיי שלא אשכח לעולם .
אתה רוכש שם חברים שלא מלווים אותל רק בתקופת התיכון. אלה חברין לכל החיים. אלה לא חברים. אלה האחים שלך.
אני הולכת לחזור לבקר שם כמה שאני רק אוכל. לראות את דור העתיד גדל שם ועובר את מה שאני עברתי.
כתבתי סטאטוס בפייסבוק אפילו. העלתי שתי תמונות. אחת של הכיתה ואחת של הקבוצה וכתבתי את זה:
"תיכננתי כבר ממש ממזמן לכתוב
משהו מרגש במיוחד ביום שאסיים את כיתה יב' אבל אני ממש גרועה בזה והסטאטוס
הזה כבר מרגיש לי קיטצ'י מידי ...
אז בקצרה , זה שבית הספר ותקופת הפנימייה נגמרו לא אומר כלום. אולי לא ניראה אחד את השני בכל יום בהפסקות, בשיעורים או סתם ככה רובצים באיזור הקבוצה אבל אני בטוחה שנוצרו כאן חברויות אמת שהולכות
ללוות אותנו עד הסוף ..
מקווה שנצליח לשמור על קשר כמה שנוכל
בהחלט שלושת השנים הכי משמעותיות בחי"
כניראה שלכתוב את הפוסט הזה זה מה שהייתי צריכה כדי להפנים שבאמת עזבתי.
שזה לא עוד חופש גדול ואני אחזור לשם.
כי עכשיו ירדה לי הדמעה הראשונה מאז הסוף.
היו לי עוד מלא דברים לכתוב.
אני בטוחה שזאת לא תיהיה הפעם האחרונה שאזכיר את הכפר. זה שאני כבר לא חניכת פנימייה לא אומר כלום.
אולי התקופה הזאת הסתיימה אבל הזיכרונות תמיד ישארו.
מחר המסיבת סיום ועוד יומיים הטיול קאמפינג לצפון עם החברים מהפנימייה.
אני עוד יעדכן (:
"בקרוב ניהיה רחוקים. אבל ככה זה.... החיים ממשיכים!"- מיתוך השיר שכתבנו לקבלת שבת האחרונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
dorian.
