בוקר. התארגנות זריזה, כמה מילים על הילד – נער אוטיסט שאפגוש בעוד
כמה דקות. לידי יעל, מדריכה בקייטנה. מזל שהיא איתי. המפגש עם גיא בבוקר מפתיע.
אני לא מצליחה לשחרר את השוק. גיא במעגלים הלוך וחזור, על קבוצת סלעים בכפר
הירוק. שואל איפה משה, ולאן הוא נסע. יעל עונה לו. פעם בשאלה, פעם בתשובה. אני לומדת
את גיא, ואותה. גיא בתנועות של ניעור הידיים, מוציא קליקים. יותר מאוחר במהלך
היום, יעל תגיד לו שכדאי שהוא יפסיק כי יכאב לו אחר כך. כשמזכירים לו הוא מפסיק. גיא
שם שתי ידיים על העורף, מעלה מטה, מעלה מטה בתנועות מהירות. זה מרגיע אותו באופן
שאני לא מבינה.
אחרי כחצי שעה, נצבר בי קצת בטחון. עונה לגיא על השאלה הכי קלה,
ושתחזור עוד הרבה פעמים באותו היום.
-גיא: יש ברור?
-אני: בוודאי שברור.
- גיא: למה אין ברור?
- אני: למה?
שיחה מוזרה, אם אפשר לקרוא לה שיחה. שוב ושוב, אותן השאלות. אמרו לי שזה נוסך בו
בטחון. וכששואלים אותו בחזרה, זה עוזר לו להגיב, וזו צורת התקשורת שלו. מדי פעם גיא נתפס למשפט אחר, לסיטואציה אחרת שקרתה, ספק אם אתמול, או שלשום, או לפני שנה.
- גיא: אבא לא ענה על החלון?
- אני: מה?
- גיא: הוא לא ענה, כי זה לא מעניין.
- אני: איפה גיא? איפה החלון?
- גיא: באמבטיה, הוא משיב, אחרי שאלות הלוך ושוב שנדמה כאילו לא מתקדמות
לשום מקום.
מתוך חצאי משפטים ושאלות במשך שעה, מתבהרת סיטואציה. גיא הלך לאמבטיה, וסגר את
החלון. אבא רצה לפתוח, וכנראה שלא רצה או לא יכל לענות לגיא למה הוא סגר את
החלון.
- גיא: זה לא מעניין. זה ילדותי.
- גיא: לא צריך לחזור. אנחנו לא תוכים.
- אני: נכון גיא
- גיא: רק תוכי חוזר?
- אני: כן, רק תוכי חוזר.
לאט לאט, מתוך מילותיו של גיא, אני מבינה מה קורה בבית, שם, איתו.
אני, אחרי שמונה שעות של "יש ברור?", הלכתי לדרכי, לחיי הנורמליים.
הוריו נשארים עם השאלות. עם נער בן 15, שתמיד ישאר ילד. שצריך שני מבוגרים על ידו.
שצריכים להזכיר לו לאכול, או לא לאכול כל כך הרבה (גיא אוכל 4 שקיות חטיפים האחת
אחרי השניה, שניים חטף בלי שנשים לב, גם של ילד אחר). הם נשארים עם סיטואציה, שבה, גיא בעולם משלו. הוא לא עצוב. הוא לא מתוסכל. הוא ברוב הזמן שמח. בעיקר בתאטרון
הבובות עם השירים. אבל הם, וכל מי שסביבו, מערך שלם של דאגה, והפקה שלמה. במשך חיים
שלמים.
והאגו. האגו שאומר "אני אצליח להגיע לילד הזה". בכל אחד
מאיתנו. "אני מבינה מה הוא רוצה, מה הוא צריך, איך לענות לו, איך לשאול
בחזרה". והאגו שמקבל מכה אחרי מכה, כשגיא אומר "אל תבואי איתי לשרותים,
אל תבואי אחרי". וצועק על עצמו, או נוזף בעצמו, בקולות של אחרים.
-גיא: למה גיא לא ניגב את הידיים?
או גיא שבורח בבריכה, במשך חצי שעה ומסרב לצאת עד שממש כועסים עליו, ואת זה הוא
לא אוהב. אז הוא יוצא.
או גיא שאוכל עלים יבשים של אקליפטוס מהרצפה (אולי זה בריא?). וקשה של לחם שילד
אחר זרק בבוקר. ומסרב להוציא את זה החוצה.
אחרי כמה שעות אני כבר כל כך אוהבת את גיא. רוצה לחבק, אבל פוחדת
להכנס לעולמו. ואני בחורה, והוא בגיל ההתבגרות. והזהירו אותנו שזה.. לא כדאי.
אני פוחדת כשהוא במים. צולל ועולה, צולל ועולה. משחק עם עצמו. צולל,
עמוק מדי, הרבה זמן מדי. כשאני מחסירה פעימה, איך אוציא אותו משם? הוא צולל ועולה.
פתאום מבקש
-גיא: תעשי לי גשר
אני לא מבינה למה הוא מתכוון. ופתאום מבינה. גיא, בתוך הבריכה, מנסה לצלול מתחת
לגשר שבין רגלי. אני נבוכה ולא מבינה איך מתחמקים מזה, עד ששומעת מדריכה אחרת
שאומרת לו "זה לא אפשרי". והוא חוזר בקולו, ומבין. הפעם הוא הבין את
הגבול.
- גיא: זה לא אפשרי
בין לבין, בבריכה, אני שומעת ילד אחר, בגילו של גיא. מדקלם לעצמו פרק
שלם של דורה, עם כל הקולות של בוטס ושל דורה ושל חטפני ושל השיחים. ציטוט מדוייק
להפליא (ולא שאני מכירה את דורה, זה פשוט משכנע ולא חסר אף משפט בהגיון).
ילדה אוטיסטית יפייפיה בת 14 לערך, קופצת במים, לא אומרת מילה, רק
עושה קולות שנשמעים כמו נהמות. והיא שמחה. ואני מתבוננת, ולא מבינה את עולמה. וכמעט
שקצת מקנאה. על עולם פרטי, של שמחה טהורה, פשוטה. אח"כ אראה אותה כועסת
וצועקת. וכבר לא אקנא.
אח"כ, בחדר האוכל, אני רואה ילד אחר, בגילו של גיא, שמוציא
קולות מוזרים. אני בטוחה שהוא נחנק או שנתקע לו משהו בגרון. דרור אומר לי שהקולות
האלו רגילים, ואין מה לדאוג.
אני מתבוננת בנערים האלו, ובטוחה שעוד מעט ייגמר הסרט, והם יצאו
מהדמות הכל כך משכנעת שלהם, ויחזרו להיות נערים מתבגרים רגילים. שצוחקים בקולי
קולות, ומקללים לפעמים, יחד עם החברים שלהם. רובם נראים נורמלים לחלוטין, עד
שתנועה אחת מוזרה מסגירה אותם. האופן שבו הם מנערים את הידיים, מחזיקים את הכוס,
התגובות הקיצוניות והמוזרות לזרים (לעיתים טובות להפתיע).
בתאטרון הבובות, יש רגעים של חסד. חבורה של כמעט עשרים ילדים ונערים,
ילדה אחת בת שבע בערך, יפייפיה אמיתית, שמחים. הם קופצים בתנועותיהם המוזרות. גיא
משפשף את ידיו מעל העורף ולראש בתנועות מהירות. ילד אחד קופץ כאילו באקראיות אך
בעקביות. הילדה היפה יושבת ומחבקת מדריכה, מסתכלת על הבובות ומחייכת. אי אפשר לדעת
שהיא אוטיסיטית. רק אחר כך, רואים שהיא לא מגיבה לשאלות, ולא מדברת בכלל. ילד בן
שבע, בלונדיני יפיוף אמיתי ושובה לב, שמתקשר רק בשירים, עובר בין המבוגרים,
והנערים הגדולים האוטיסטים ומתיישב עליהם. שמח וצוחק, מחבק. מתמסר. מקסים. רק עכשיו
הוא נגמל מחיתולים.
דמעות בעיניהם של חלק מהמדריכים המתנדבים שהגיעו היום. אני ביניהם.
הטרגדיה קשה להכיל. זה בקלות היה יכול להיות כל אחד מאיתנו, או מקרובי משפחתנו. בקלות.
הם גם חלק מאיתנו, שלא הכרתי עד היום, שלא נחשפתי. ומצד שני, חיוכים עצומים על
פניהם של הילדים, ושל המדריכות המנוסות שכל כך שמחות לראות את הילדים האלו מאושרים
כל כך. רגעים של חסד.
יש להם מקום, בחיים שלנו. וצריך להיות שם כדי להרגיש את זה.
*מפאת שמירה על פרטיות הילדים, השמות שונו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מדברת מהבטן