ממעמקים

קולות של מלחמה שוב נשמעים בחדשות. לפני חודש היו קולות של מהפכה, הם מתחילים לדעוך כעת. מיום ליום, החיים פה קוראים לי לצאת מהבועה שנכנסתי אליה לפני שנים. מתי זה קרה לי?

בכיתה ח' התחילו להתעורר בי קולות חברתיים. שיעורי אקטואליה. התחלתי לקרוא עיתונים. לראות את הזוועות. כמה הזדעזעתי. עוד הרוג, עוד עשרים, שלושים. עוד תאונה, של מטוס, של רכב, אנשים נרצחים, אנשים אונסים, אנשים רעים. נבנו בי קולות של מהפכנית. מילדה מסוגרת, לאט לאט, התחלתי להיות מודעת חברתית. רק מחפשת איפה אפשר לצעוק על חוסר צדק ועוולה, עם כל הלב מתמסרת, אוספת עוד חברים לדרך, שיחד איתי ישנו את העולם.

ומתגייסים לצבא. ערכים, אידיאולוגיה. מתחילים ללמוד. ערכים, אידיאולוגיה. ואז צריך להתפרנס. ערכים? כן בטח. אידיאולוגיה? עוד מעט, כשלא אצטרך לשלם שכר דירה.

ואז מתחילים הפחדים. אני לא טובה מספיק, לא יקבלו אותי ככה. ולאט לאט, מתחילים להתפשר. בחיים של כלום. בחיים של השרדות.  לאט לאט מוותרים על עוד תחביב, או מותרות. המעגלים מצטמצמים. מתחתנים. עושים ילדים. חיי ההשרדות נעשים קשים יותר. אני מרוכזת יותר ויותר בעצמי. בבניית הקן שלי. בלסיים את יום העבודה, להספיק קצת זמן איכות עם הילדה, לאכול בריא, לא לראות טלוויזיה, לסדר, לנקות. אין מה לדבר על טלפון בין לבין- הילדה צריכה אותי. מגיע תשע וחצי, אני עם הלשון בחוץ. לא ראיתי טלוויזיה, אין לי מושג מה קורה בחדשות. אין לי מושג מה קורה במדינה, שלא לדבר על מה שקורה לשכנים שלי לקוביה בעבודה.

אני מדי פעם תופסת את עצמי ושואלת "מה לעזאזל נהיה ממני?" לאן הלכו רוחות המהפכה, רוחות היחד, רוחות השיר של "אני ואתה נשנה את העולם". הם היו בי פעם. נשבעת.

השתניתי. התחלתי לחשוב על עצמי. או יותר נכון לא התחלתי, אבל עם השנים, זה פשוט גדל למימדי ענק. אני טווה לי רשת קורים, שכל מטרתה להחזיק אותי ואת הקרובים לי. את הכל אני עוטפת בעטיפה יפה ונחמדה מספיק, בלי להרגיש. מתכנסת בחיים של כלום. בחיים של לבד. בונה את המגדל שלי, על כרעי תרנגולת, באיזה לול המוני וזול. לא בכוונה. פשוט מתוך האילוצים. מתוך הקושי היומיומי, שצועק לעשות כל כך הרבה דברים, להספיק, להגיע, להיות. אני לא עומדת בקצב!!

ופתאום קולות חודרים את השריון שבניתי. אזעקה נשמעת בין קירותיי. צופרים עולים ויורדים בליבי. מחסירים פעימה. קוראים לי לחזור הביתה.

לילה אחד, מאוחר, כשכולם כבר ישנו (גם שמשון ויובב) יצאתי אל האוהלים. הסתובבתי. שמעתי קולות, ואנשים. אנשים אמיתיים.

בערב הראשון, ראיתי שדרה ארוכה ארוכה, שלכל אוהל יש קול משלו. פחדתי. פחדתי מכל האינטרסים שנוגדים האחד את השני. פחדתי שלא נצליח ככה, שככל אחד רואה רק כמה הצלחת שלו ריקה ועבשה, ולא מסתכל טיפ-טיפונת לצלחת של זה שלידו, כולל אותי.

בערב השני, שבוע אחר כך, הסתובבתי לאיטי, להרגיש מה ואם נשתנה מהפעם האחרונה שביקרתי.

הצטרפתי למעגל ששרה שם נערה- בחורה צעירה, בקול חזק ובטוח, שלא היה מבייש את הגדולות בזמרות, בלי מורא ופחד, עד שהצטמררתי. רציתי כל כך לחבק אותה על איך שהיא שרה, בשבילנו, כאן בחינם, בשביל כל מי שעובר ושב, ונותנת את כולה.
אח"כ הגעתי לאוהל קטן, של קבוצה שמטפלת בעזרת הרגש, ורוצה להביא את המודעות הזו לאנשים כאן. עוד נר הצטרף לאור הקטן שבקצה המנהרה. ועברתי, וראיתי עוד אנשים, שמדברים, ושרים, וצוחקים, ומתדיינים להם בכל מיני מעגלי דיונים כאלו ואחרים, ומדברים, ולא צועקים.. ומדברים! הרגשתי אותם! שמחים, כואבים, משתטים, אוהבים, מתקרבים ומתרחקים. מדברים על משהו אחר חוץ מקניות בקניון. איך שמחתי! וגל של געגוע שטף אותי. הזכיר לי מה שאיבדתי, מה שאיבדנו מזמן. תקשורת. מגע. חסד אנושי. ערבות. יחד. משפחה. לא נרדמתי בקלות באותו הלילה. שיר חדש כתב את עצמו והלחין בדרכי הביתה. לא רציתי שזה ייגמר. רציתי להשאר איתם.

ועכשיו קולות הטילים בדרום, מאיימים על המשפחה שלי, שהתחלתי למצוא מחדש. אני חוששת להם. אני כבר חלק מהם.

אני צריכה אתכם איתי על הסירה הזאת. אני לא רוצה יותר להיות לבד. ולא רוצה שאף אחד אחר יותר ירגיש את הלבד הזה. רק ביחד זה יכול לעבוד לנו.