ממעמקים

הרי לכם מבחן. חצות. חזרתם מאיפשהו. אתם שומעים קול צעקות עמום. אתם מתקרבים והקולות מתקרבים אליכם. אתם מזהים את הבניין, את הדירה ממנה בוקעים הקולות. מה אתם עושים?

בודקים בדואר של מי הדירה הזו? מזמינים משטרה? מתעלמים? נלחצים? מחכים לשמוע מה קורה? ואחר כך?

אני בדילמה. בתור ילדה, כשמשהו כזה היה קורה אצלנו, התחננתי שמישהו יבוא, יעזור, יוציא אותנו משם. השכנים אף פעם לא באו (כבר התחשבנתי איתם על זה באחד הטיפולים שלי). אבל האמת, שאני מבינה אותם. איפה עובר הגבול בין אחריות וערבות הדדית לשלום השכנים/ האנשים בסביבתי, לבין החדירה לפרטיות? ואם זה בסה"כ רק צעקות נקודתיות?

המוח שלי עבד שעות נוספות, מנסה להבין מהמשפטים הרועמים מה קורה שם. רק ריב חריג בין בני זוג? אלימות פיזית? מילולית? הרעש של המים זה כי הוא מטביע אותה באמבטיה או מייק-אפ סקס סוער במיוחד?

כבר שמעתי מחברה שהזמינו לה פעם משטרה, כי הילדות היו צורחות צרחות אימה בכל פעם שאמן הייתה מסרקת להן את הראש עם מסרק נגד כינים. בדוח של המשטרה נכתב כי יש אלימות בבית והאמא חיה בהדחקה והכחשה.

אני, בתוכי, תמיד מתכווצת למשמע הקולות. באותו הלילה לא הזמנתי משטרה, אבל נשארתי קשובה עוד הרבה זמן, מתפללת.

ותמיד מתעוררת בי השאלה :"בשביל מה?". בשביל מה כל זה? כל הסבל הזה, החיים האומללים האלו? לא רק שלי, של אנושות שלמה. בשביל רגעים קטנים של אושר? בשביל סיפוק שייגמר אחרי דקה/ שעה/ שנה? חייבת להיות איזושהי מטרה לזה.