ממעמקים

שנה חדשה. מיכלי הולכת לגן של גדולים, יחסית (גיל שנתיים זה גדול? תלוי את מי שואלים).

נראה שיותר מאשר זה קשה לי, קשה לי כאמא, לשחרר אותה. הגננת הזהירה אותי.

כאמא, מצד אחד, הייתי כל כך רוצה לעטוף לה את החיים בצמר גפן מתוק (אבל לא מזיק לשיניים), שהעולם יחייך אליה, ושהיא תחייך אליו בחזרה.

כאדם בוגר, אני יודעת שהחיים לא כאלו, ותפקידי להכין אותה לשם. אבל מאיזה גיל מתחילים? איפה קו הגבול בין להגן עליה לבין מתן כלים, כישורי חיים? אני לא יודעת, אני לומדת כל יום.  נראה לי נכון שילד צריך ללמוד להסתדר גם לבד, כשהוא יודע שאמא מאחריו, לשמור עליו ולכוון.

עם כל יום שהילדה גדלה, אני מרגישה שאני לומדת איתה לא פחות מאשר היא לומדת ממני על דברים. כל יום חדש מביא איתו שאלה, התמודדות, שמחה או חשש. נראה שעד שנהייתי אמא לא גדלתי מספיק בכלל. פתאום אני שואלת את עצמי "למה" על כל דבר שאני עושה.

הלוואי שבשנה החדשה, אלמד קצת יותר על גבולות, על כיוון נכון, ועל המקום לשחרר והמקום להתערב. הלוואי שאתגבר על עוד איזה פחד או שניים, שקשורים לילדה ושקשורים אלי.

וגם לילדים שלנו, אני מאחלת שימשיכו לבדוק את הגבולות שלנו, שימשיכו להיות ילדים, משמחים ולפעמים גם מתישים (מותר להגיד את זה בקול רם?), שימשיכו להוביל אותנו לבירורים. כל הזמן. שימשיכו ללמד אותנו מהי שמחה טהורה ופשוטה, ומה זה להיות עצוב ורגע אחר כך להמשיך הלאה, בלי להאחז בעבר, לדבר המשמח הבא. שימשיכו להראות לנו שכל מה שאנחנו צריכים לפעמים זו איזו מטרה, מטופשת ככל שתהיה, אבל נותנת משמעות וכח להמשיך. ושימשיכו להיות ילדים, כל זמן שאפשר וצריך.