ממעמקים

העוזרת שלי הייתה פה היום. ניקתה את הבית משהו משהו. חצי שעה אחר כך הכל כבר מתחיל להתלכלך. הילדה שופכת מים על הרצפה, השעועית שהאכלתי אותה ואותי מתפזרת בהיסח הדעת, רוטב הסויה של הסושי המאולתר מאטריות אורז מטפטף. ככה זה בחיים. מנקים, וכבר מכינים את עצמנו ללכלוך הבא. יוצאים מטיפול, נרגעים, משחררים, וכבר בדרך הביתה מתחילים לצבור שוב רגשות שליליים, כעסים. כאילו זה פשוט אף פעם לא נגמר. לא כאילו. בדיוק. בריש גלי (אגב, תמיר, אומרים ריש גלִי עם חיריק או גלֵי עם צירה? מזל שאפשר לכתוב בלי ניקוד..).

קנית מחשב חדש, טלוויזיה חדשה, שנייה אחר כך היא כבר ישנה כי יש משהו חדש יותר. סיימת את החופשה הרגע ומיד אתה חושב על החופשה הבאה. ואתה רוצה את זה. ואתה עובד בשביל זה. ואת עובדת בשביל זה. וכשאת/ה שם אתה חושב/ת על איך שזה ייגמר ומה יקרה אחר כך. אנחנו לא מפסיקים להגדיל את הכלי שלנו (לא את הכלי הזה, סוטה שכמוך). הכלי הזה שנקרא הרצון שלנו, האגו. הצורך להתמלא עוד ועוד. הצורך להתפתח, להיות עוד.

אני זוכרת שפעם על כסא הטיפולים שוחחתי על כך עם הפסיכית שלי (ככה קראתי לפסיכולוגית האהובה עלי ישתבח שמה). היא אמרה שאין בי את היכולת להיות ב BEING. להיות כאן ועכשיו. להיות נוכחת. היום דיברתי על זה שוב עם חברה יקרה: "כמה אנשים את מכירה שנמצאים ב BEING שלהם?". אולי חוץ ממנה, לפעמים, כמעט אף אחד. אז למה אנחנו רודפים את זה כל הזמן? סליחה. לא אנחנו, אני. בסדר. כל הנשמות הנפלאות פה חיות בשלווה, הרמוניה ואהבה חוץ ממני.

ובאמת, כמה כאלו כבר יש? ולמה זו משאת החיים שלנו לרצות להיות "צמח" במובן מסויים? להשתיק את הרצון הזה? הייתי רוצה לא להשתיק. אולי לשלוט בו. לכוון אותו נכון, את הרצון הזה. אבל מה בעצם עומד בבסיסו? הרצון להיטיב לעצמי. באמת. להגיע לשקט. שקט אמיתי. שלווה. אהבה. לחבק עצים ולהרגיש בהם קוסמוס שלם. לאהוב את כולם. שפע נתינה אינסופית.

אין סיכוי.

לא רואה איך אנחנו מגיעים לזה, לא רואה איך אני מגיעה לזה. אני רואה את האגו שלי מתפתח. יש לי יונדאי - למה אין לי מזדה. יש לי ילדה- למה אין לי שתיים. יש לי בית- למה יש לי רק שלושה וחצי חדרים ומשכנתא עד שיהיו לי נכדים, יש לי אוכל- למה אין קינוח. נו טוב, זה כבר ברור. ברגע שמילאתי את החסרון, זרעתי את התשתית לחסרון הבא. לא סתם אישי היקר לא מזדרז לתקוע את המדפים בבית. כי ברגע שהם יהיו, אני ארצה שהוא יביא לי את הירח.

והסביבה? הסביבה רק מחזקת את זה. רק אומרת לי "תקני עוד כזה ועוד קצת מזה ותהיי מאושרת באמת". המסרים שאני מוקפת בהם רדופים בתאוות שקר. המורה שלי לסוציולוגיה בתיכון קרא להם "צרכים כוזבים". אנחנו (ובעיקר נשים) הולכות לקנות לא רק בגלל שאנחנו מלקטות כדברי קושניר-שיבדל-לחיים-ארוכים, אלא כדי לחפות על צורך אמיתי, בסיסי, עמוק הרבה יותר. תקראו לו אהבה. תקראו לו שייכות. תקראו לו תחושת בטחון או עוד איזה משהו מפירמידת הצרכים של מאסלו או שלום כלל עולמי. זה לא משנה בכלל. ולרגע אנחנו משתיקות את החסרון הזה, וממלאות אותו בשקר, בבגד (יפה משו משו, במיוחד השמלה החדשה מזארה), בתכשיט (הכי אני אוהבת עגילים פשוטים ב 30 שקל מקסימום), או פשוט נוזפות באיש היקר שלנו, כי איכשהו, ולא ברור למה, הוא תמיד אשם.

אבל זו מהות הקיום שלנו. לרצות.

וזה מה שמניע את העולם.

ומה שמתבקש עכשיו זה לשאול איך. איך אם אני רוצה הכל לעצמי, ואת רוצה הכל לעצמך, והוא רוצה הכל לעצמו, והטייקונים והשרים בממשלה והאמהות החד הוריות והנכים (נכים באמת, לא רגשית) רוצים הכל לעצמם, או לא הכל, אבל העיקר שיהיה יותר ממישהו אחר- איך זה אמור לעבוד? יש פה התנגשות. זה א"ב של ניהול פרוייקטים. התקציב והמשאבים מוגבלים. אי אפשר הכל. משהו יבוא על חשבון משהו. ואם לא מתפשרים איפשהו בדרך, ומקבלים החלטה נכונה, שהולכים על קצת מזה וקצת מזה (או בעולמנו קצת לזה וקצת לזה)- אז מקבלים קדחת. לא מסיימים את הפרוייקט במקרה הטוב. במקרה הרע, פושטים את הרגל, קונסים אותך, מוכרים אותך, סוגרים את הברז, מפטרים אותך. רק דברים רעים יוצאים מזה.

ובגוף האנושי? אותו הדבר. מה זה סרטן? תא שרוצה לעצמו עוד ועוד. זה הכל. מתפשט כמו גידול. עד שהורג.

אז איך זה שמה שמבין מנהל גדול על החברה שלו, ומנהל פרוייקט על הפרוייקט שלו, וכל איש עסקים, ורופא וחולה, לא מבינים את אותו הדבר על העולם? שאי אפשר לרצות הכל. שמתישהו המשחק נגמר. יש פשיטת רגל.

ובדיוק כמו שהבית שלי מתלכלך שנייה אחרי שהעוזרת הולכת, ובדיוק בגלל שהרצון שלי ושל כולנו הוא אינסופי, נראה לי שכדאי שאני אתחיל לחשוב אחרת. לחשוב קצת על אחרים. לחשוב על העוזרת שלי ועל איך היא חיה לבד רק היא ואבא שלה, ולחשוב על אנשים אחרים, גם על האנשים בעבודה שלי, ועל איך הם מרגישים ומה הם צריכים, ועל סתם אנשים בתור בסופר או בתור ל KIKA (ככה, בין הכורסאות). ולא שאני מצטרפת מחר לאיזו תנועה שמחלקת אוכל לעניים או משהו כזה. יש כבר הרבה מאלו. אני רוצה להתחיל בשינוי התודעה שלי. בשינוי הכוונה שלי. לראות ולהרגיש עוד מישהו חוץ ממני.

והייתי שמחה אם גם התקשורת הייתה עושה את זה. מעודדת אנשים לחשוב ככה, במקום לצרוך ולקנות ולהשמיץ ולדרוס. ואז אולי התודעה של כולנו תתחיל לאט לאט להתעצב למשהו קצת אחר. והאגו שלי, לא שיפחת חלילה, ולא שיהיה צמח חלילה. פשוט יקבל מטרות אחרות. חשיבות אחרת. ואז אולי נוכל לעשות משהו הרבה יותר גדול מאשר להתעסק בעצמנו.

נ.ב. (אבל אז על מה אני אכתוב?? :-) )