ממעמקים

חצי יום אחרי שילדתי, שעות הביקור של הערב מגיעות כמעט לסיומן. אני מדדה באיטיות בבית החולים דוחפת עריסה קטנה ובתוכה האוצרית הקטנה החדשה. אני עייפה כל כך וכאובה. בדרכי ממחלקת הילודים, עוברת דרך חמולה של משפחה ערבית, לפחות 10 אנשים היו שם, נשים, ילדים, אבות, סבים.

מתוך העייפות אני חשה את הרתיעה בגופי. הקולניות שלהם מפריעה לי. אני דואגת שילכו, נשארו רק עוד חמש דקות עד לתום הביקורים, לא רוצה שיסתובבו לי פה בין הרגליים. מי יודע מה הם יכולים לעשות. המחשבות, התוויות, הסטיגמות עובדות שעות נוספות. אני רואה את מה שהורגלתי לראות במשך שנים בחמולה של משפחה ערבית. אני מתביישת בתוכי מצד אחד ומצד שני לא יכולה להניח לזה, עד שהם עוזבים את המחלקה.

פגישה, חצי פגישה

בבוקר למחרת אני פוגשת אותה, לבדה עם תינוקה, בחדר הדרכת יולדות. אני והיא הגענו כי לא הולך לנו להניק. כמעט אחת על אחת עם יועצת ההנקה. כשהיועצת ניגשת אליה, והיא מספרת לה מה לא הולך, אני מתפנה לראות פתאום כמה היא יפה. לא הייתי מסוגלת לראות את זה אתמול בלילה.

אני שומעת אותה מספרת על תינוקה העקשן שמסרב לינוק, רואה אותה כואבת, בדיוק כמוני. אמא חדשה, טרייה. אחר כך מגיע תורי. ואחר כך היועצת יוצאת לכמה רגעים ומשאירה אותנו לבד. אנחנו מתחילות לדבר. היא מספרת לי שהם גרים בקלנסואה, שזה הילד הראשון שלהם, ששניהם רוקחים ובעלה רוקח שכנראה פגשתי בעיר. שבנו להם בית ליד חמה וחמותה, והבית הזה גדול עליה מדי.

שאלתי אותה אם היא מודאגת איך תסתדר. היא עונה שלא. היא מספרת שגיסתה ילדה חודש לפניה, ושהילדים יגדלו ביחד. שהיא גרה ומוקפת בכמעט כל המשפחה של בעלה, ואני מתחילה לראות אותה, נקי. בלי הסטיגמה שהייתה דבוקה לי לראש.

האוהל האדום האבוד

תוך כדי שיחתנו, אני נזכרת באוהל האדום, בתמיכת הנשים שהייתה קיימת פעם בשבטים ונותרה כמעט רק שם, בתרבות הערבית. איבדנו משהו יקר בתרבות המערבית שלנו. איבדנו קשר. במקום להעזר אחת בשנייה, יש היום יועצות הנקה, מדריכות התפתחות, גננות, מטפלות, אחיות שממלאות את התפקיד של הנשים חברותינו לאוהל האבוד.

אני חושבת על שדרת התמיכה שיש לה בבית, על כל יתרונותיה וחסרונותיה. תמיד יהיה אוכל בסביבתה שמישהו ממשפחתה בישל. תמיד יהיה מישהו שיוכל לשמור על הילד כשהוא חולה, כשהיא עייפה או כשהיא בעצמה הולכת לטפל בקרובת משפחה אחרת.

אנחנו נפרדות כואבות אך מחוייכות, עם שני תינוקות מעולפים מעייפות, מקוות לגנוב כמה שעות בודדות של של שינה.

נפלאות החמולה

בערב אני רואה שוב את החמולה שלה. רואה אותה צוחקת איתם, כשחמותה או אמא שלה מחזיקות את התינוק. אני סופרת אותם בשקט, סופרת בשקט את המבקרים הבודדים שבאו אלי במהלך היומיים לאחר הלידה. קצת נחמצת מקנאה.

ויחד עם כל הקנאה על החמולה הטבעית כל כך, אני מסוגלת לראות את "החמולה הקטנה" של החברות שלי ולשמוח בה, "חמולה" שנבנית אט אט ומצטרפות אליה עוד ועוד אמהות בסביבה- חברות שהבינו שלחיות לבד או לא בסביבה תומכת זה בלתי אפשרי. השעות הרבות של הבעלים מחוץ לבית, השעות הרבות שלנו עם הילדים, הצורך בהורים שחושבים כמונו ומחנכים את ילדיהם על עקרונות דומים. אנחנו מבינות, שבמיוחד עם האתגרים שיש היום, עם או בלי ילדים, היחד הזה עושה הופך כל קושי לאפשרי, מקל ומחבק.

אז נכון, הרעש שעושה החמולה של היולדת מהמגזר הערבי עושים עדיין מפריע, ובכל זאת, אני מצליחה לראות בהם משהו אחר פתאום. וחושבת, איזה מזל שדיברתי איתה. דרכה נפתח ערוץ למגזר שלם, מרתיע. מעניין שלפעמים כל מה שצריך כדי להתגבר על פחד, או שנאה, זה פשוט לדבר. להכיר את הצד השני. לפתוח את הלב. להקשיב. להיות. בצד השני, רוב הזמן, יש אנשים כמוני (מפתיע, הא?), חיים, נושמים, כואבים, אוהבים. רק הסיסמאות הן אלו שמפרידות בינינו. המרחק.

למחרת בצהריים אני משתחררת מבית החולים, שוכחת להפרד ממנה ומצטערת שלא שאלתי אותה לשמה. ואולי עדיף ככה. היא יכולה להיות עכשיו בעצם כל אחת שלא רציתי להכיר קודם.