עברו 7 שנים ופתאום חזרתי אל הבלוג. קרה משהו. ניסיתי להיזכר בי. 

חיה היום חיים שלא ידעתי שיש- נשואה לאיש מדהים, שמכיר את הפצעים שלי ועזר לי להחלים, שיש לו פצעים משלו וגם הם מחלימים לאט. חיה בזוגיות מעצימה, מעניקה, תומכת נוכחת ויציבה. מזל שלא ידעתי שאפשר לחיות ככה בעשרים השנים האיומות ההן. 

חיים ביחד כבר חמש שנים, מגדלים שלושה ילדים שלי, שניים שלו ונכד במשפחה שמחה, בסך הכל. הילדים מתמודדים עם הפצעים שלהם באומץ רב- הגדול לא בקשר עם אקסי והחיים כבדים לו אבל הוא מחפש את דרכו, הבת יציבה יותר, אוהבת יותר, עדיין מתמודדת עם כאב גדול, והקטן הכי יציב מכולנו. אחרי טיפול הבריא והולך קדימה. 

הילדים אוהבים את בנזוגי והוא אותם. הבית חי. שמח. מזמין. בטוח. הילדים מתייעצים איתנו, ממשיכים לגור בבית הגם שסיימו את הצבא (הגדולים), פתוחים ומעזים. 

חושבת לא מעט על העבר, על הכאב שנושאת איתית. עדיין לא מבינה לגמרי איך התדרדרתי לכל זה, איך שרדתי את מה שהיה, ואיך מצאתי את הכוחות להגיד 'עד כאן'. 

היו שנים קשות, אבל מגמת השיפור היתה שם. 

לא חיפשתי זוגיות שניה, הרגשתי ששילמתי את חובי לחברה ומספיק. כשהבן הקטן הביא את בנזוגי וממש כפה עלינו להכיר, הסתייגתי. גם הוא. בסוף נפתחנו ומצאנו אושר גדול. לכולם. 

אם מישהו קורא את זה דעו שיש תקווה, שאם יוצאים, כמו שאמר דר סוס, מגיעים למקומות נפלאים. דעו שהילדים רואים אתכם, ומבינים הרבה יותר ממה שחושבים, ושאם יש דבר שאני מצטערת עליו זה שלא עזבתי קודם. בעיקר בשבילם. 

גם בשבילי.