המחברת האדומה- סיפור בהמשכים

יום אחד עבר. אחריו עבר עוד יום, ועוד יום, ועוד יום. וכך עברו ארבעה חודשים מאז היום הלא נשכח, שבו אנתוני אמר לי שהוא אוהב אותי. אלה היו ארבעה חודשים רצופים באור שכל הסובבים אותי הסבו לי, ואנתוני. ורק כששמתי לב שטקס סיום הלימודים עומד לחול בעוד חודשיים, הבנתי שכל כך הרבה קרה בזמן שנראה קצר מדי. 

הנרי, הבוס של אמא שתמיד תיעבתי מאחורי גבה, כנראה סבל ממקרה חמור של משבר אמצע החיים והפתיע את כולם כשהודיע יום אחד במסעדה שהוא מתגייר ונוסע להתחיל חיים חדשים בקהילה היהודית בברוקלין, ניו יורק. את אמא הוא הכניס להלם טוטאלי כשאמר לה שהוא מעביר אליה את בעלות המסעדה בטענה שהיא העובדת הטובה ביותר שהייתה לו בשנים האחרונות. לאמא נדרשו מספר ימים ארוכים לעכל, שבסופם, במשכורת החדשה שלה, היא יצאה וקנתה לעצמה מכונית כסופה וחדשה, תחליף למכונית הישנה על סף פירוק שהייתה נוסעת בה. היא החלה במלאכת מייקאובר עצום לביתנו העתיק: כל הרהיטים הוחלפו, הקירות נצבעו והחורים, הסדקים והדליפות תוקנו. השריד היחיד מביתנו הקודם שנשאר ולא הוזז ממקומו ולו פעם אחת היה התמונה שנשארה תלויה במסדרון, ובתוכה אמא ואבא שלובי הידיים, מחייכים ביום חתונתם. תמונה שגרמה לי להשתהות כל פעם בדרך לדרכי לפניה, בתהייה איך היו נראים חיי אם אבא היה בחיים, אם הייתי מכירה אותו. 

בחיוך עצום שמרוח על פניה אמא נכנסה לחדרי שבועיים לאחר עזיבתו של הנרי כשבידה חבילת שטרות בסך חמש מאות דולרים. 'אני רוצה שתצאי לקניון עם לילי ותעשי שופינג בפעם הראשונה בחייך. מגיע לך, ילדה שלי!' היא אמרה לי בחיבוק. ביזבזתי מאתיים חמישים מתוך החמש מאות על מלתחה חדשה שלילי הרכיבה לי בעומלה ושמחה רבה, שעדיין לא לבשתי בקביעות. איכשהו, היה לי מאוד קשה להיפרד מהג'ינסים הישנים וחולצות הטריקו החלקות אחרי שכל כך התרגלתי. 

אך אני הכי נהנתי מלדעת שאמא ישנה לילות שלמים ורצופים במיטתה בלי משמרות לילה מטופשות (אמא הבטיחה לעצמה שאפשר לעובדיה ימי חופש, שלא כמו הנרי) ולראות איך שקיות חוסר השינה שנמצאו בקביעות מתחת לעיניה נעלמות. אני ידעתי שהיא אף פעם לא תתגבר לגמרי, ושמותו של אבא לפני שבע עשרה וחצי שנים תמיד יישארצל המאפיל על חייה, אך לפחות עכשיו, כשהוקל לה, אני יכולה לראות אותה מאושרת.

אלכס, בעזרה גדולה מלילי וממני סוף סוף הבין שאם לא יקבל לפחות עוד שלוש ציונים מעל ל-85 לא יוכל לסיים לימודים עם כולם, והחל ללמוד בשקידה וברצף. 

לילי הכירה את סטיב, נער גותי אובדני שאני שנאתי ואלכס מסיבה שלא הצלחתי להוציא ממנו ממש תיעב, אך את לילי הוא כנראה עשה מאושרת... ומסוכנת לציבור.

ואני הייתי מאוהבת. 

אני ואנתוני התווכחנו כל הזמן, עיצבנו אחד את השני בלי סוף, אך שום דבר לא היה רציני. שום דבר לא היה רציני. היה נדמה שכל פעם שהיינו מגיעים בשיחה לנושאים עצובים שקשורים במוות או אובדן, הוא נהיה איכשהו נהיה עצבני, שומר על טון דיבור רגוע ועם זאת זע באי נוחות, מנסה ללא הרף להעביר נושא. דוגמה לכך היה כחודשיים וחצי לאחר שנהיינו זוג. זה היה יום חורפי קריר, והחלטתי לבקר בבית הקברות, להניח זר פרחים על קברו של אבא. ישבתי שם, ליד מצבתו, כשפתאום זכרונות מסבתא הציפו אותי והעלו בי דמעות צורבות שהחלו לזלוג על פניי ללא הרף. ישבתי מכורבלת בתוך עצמי, מתייפחת, מתגעגעת לסבתא שהייתה קבורה הרחק מכאן צפונה ביחד עם משפחתה במדינת מישיגן. פתאום התגעגעתי גם לאבא. אפילו שלא הכרתי יכולתי איכשהו... לחוש אותו בתוכי. ממשיך להתקיים, ולעודד אותי בכל צעד שאני עושה בחיי. 

בידיים רועדות חייגתי בטלפון שלי את מספרו של אנתוני. הייתי צריכה אותו. צריכה לשמוע את קולו.

"הלו?" ענה לי הקול המוכר והאהוב עליי שגרם לי להרגיש יותר טוב.

"אתוני?..." אמרתי בקול רועד עדיין, מנגבת את אפי הסוודר.

"ליזי, הכול בסדר?"

"לא כל כך... פשוט רציתי לדבר איתך... זה הכול. אני פתאום פשוט כל כך מתגעגעת לסבתא שלי, אפילו לאבא שלי... מאז שסבתא שלי מתה, אין מי שידבר איתי על אבא יותר. עכשיו זה פשוט רגע נורא קשה." 

"ליזי, אני... אני אוהב אותך. בסדר? תזכרי את זה. אני חייב לנתק. יש לי... אני חייב לרוץ. בבקשה אל תכעסי. הכול יהיה בסדר." והוא ניתק. יכולתי להרגיש איך קולו נהיה לחוץ ומתוח. יכולתי להרגיש איך בולע את רוקו שוב ושוב. לא דיברתי איתו יומיים לאחר השיחה הזאת. הייתי פגועה. הוא התנצל, והכול שב לקדמותו. אך לא יכולתי שלא לשים לב, שעל אף שהוא ניסה להסתיר את זה, הוא התנהג אותו הדבר...

עוד דבר מוזר באנתוני היה נושא משפחתו. ידעתי כבר מאז שפגשתי אותו שהוריו נפטרו כשהיה קטן, והוא חי עם משפחה אומנת עד שבגיל 15 קיבל אישור מהמדינה להיות אזרח עצמאי. הוא שכר אז דירת שני חדרים קטנה אך מספיקה ומצא עבודה במוסך, שמשם הוא מפרנס את עצמו ועדיין לומד ומצטיין איכשהו. עם כל ההערצה והכבוד שהעניין עורר בי כלפיו, לא יכולתי שלא לתהות... איך הוא מסוגל? אף בן אדם שאי פעם הכרתי לא היה יכול לחיות ולהסתדר כך לבד מגיל צעיר כל כך. 

והחלומות.

החלומות היו פשוט נוראים.

הם היו באים אליי, טורדים את שינתי כמעט כל לילה ולילה. הייתי מתעוררת בזעקה קטנה שכמעט לא נשמעת, מתנשמת באימה בזמן שהפחד מענה אותי. וכששכבתי במיטתי, מתפללת נואשות ללילה של שינה נעימה ועמוקה, מראה עיניו הפעורות, המתות, היה משאיר אותי ערה כל הלילה. צברתי יותר ויותר שנות שינה חסרות. בלי לשים לב, איבדתי חמישה קילו ממשקלי. נהפכתי לרוח שמסתובבת במסדרונות בית הספר, לא שמה לב לשום דבר. ואיכשהו, למרות הכול, אנתוני עדיין עשה אותי מאושרת. 

אך עם הזמן שעבר החלק שתמיד היה קיים בתוכי, החלק שפחד מאנתוני ונרתע ממנו, גדל וגדל, עד שאיים להשתלט על כול גופי. למרות שאהבתי העצומה אליו לא פחתה ולו לרגע, כבר כמעט לא הייתי מסוגלת לבלות עם אנתוני, למרות שאותו זה שבר לראות אותי ככה. פוחדת ממנו. מתרחקת.

ידעתי שיום אחד זה עומד להתפוצץ. שאני אגלה את האמת על הנער המיסתורי הזה, שכל כך אהבתי. 

והכול תמיד היה חוזר אל המשפט. "אין עוד הרבה זמן!!..."