המחברת האדומה- סיפור בהמשכים

כל פעם שהייתי עם אנתוני, הרגשתי שעון מתקתק בתוך ראשי. כל פעם שנישקתי אותו, הרגשתי צד אד מאושר, וצד אחר מפחד, שבתוכו קול קטן, שהוא בעצם קולי, לוחש לי בארסיות 'למה את איתו, אמה? איך את לא עולה על זה? הוא יכול לפגוע בך, ילדה טיפשה, התרחקי...' הייתי נרתעת, מנסה להעלים... וזה אף פעם לא נעלם. רק חזר אליי, כמו בומרנג, הטריד אותי כל יום. והוא, אנתוני, הוא גם היה שם לזה לב. למה שאני נהיית. הוא הבין אותי, שמר יותר מרחק, ניסה להיות כמה שפחות אפל, מפחיד. אך לא אמר מילה, והמיסתוריות לא התפוגגה לרגע. 

"אנתוני, אני לא יכולה להמשיך ככה יותר!" אמרתי לו יום אחד כשישבנו במדשאה רחבה, באחד הפארקים הציבוריים הגדולים של ג'קסנוויל. זה היה יום אביבי לוהט של חודש מאי בפלורידה. שכבנו שנינו זה לצד זה, כשהשמש חיממה אותנו. אנתוני היה זה שהציע לנסוע לפה. 'להשתרר קצת'. 

"מה קרה?" אנתוני התרומם משכיבתו, מעמיד פנים כאילו לא ידע. הוא שחקן מצוין, את זה כבר ידעתי. 

התרוממתי גם אני משכיבתי. "בבקשה, אנתוני. בבקשה רק אל תמיד פנים, כי אני יודעת שאתה יודע! אני לא יודעת כלום עליך." לקחתי נשימה עמוקה לפני שהלכתי לומר את האמת "ולפעמים, אתה פשוט מפחיד אותי." אמרתי במהירות, והכרתי תודה עצומה בלב לשמש הלוהטת היום, שבגללה אנתוני הרכיב משקפי שמש עכשיו. ידעתי שאם הייתי מביטה לתוך עיניו, הייתי משותקת. 

ובאותו הרגע שאמרתי לו את המילים הללו, אנתוני נרתע ממני. זה שבר את ליבי. שבר אותי.  

"בבקשה, אנתוני. אל תיעלב. אני אוהבת אותך. אני רק מנסה... לברר." אמרתי בקול עייף, כמו שהיה תמיד בשבועות האחרונים הודות לחלומות. 

אנתוני השפיל את ראשו ובתחילה לא ענה. "אני יודע, אמה.. למה את לא יכולה פשוט להרפות?!" הוא התפרץ עליי פתאום. נבהלתי ממנו. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו כל כך כועס... כועס עליי. הוא נעמד על רגליו. "אני חייב ללכת," הוא מילמל והסתלק משם.

ואני נשארתי שם, על השמיכה בשמש, יושבת ומחבקת את רגליי כשהדמעו צורבות בגרוני. הלוואי שיכולתי להרפות מזה, חשבתי. הלוואי שהכול היה בסדר. אבל שום דבר לא היה בסדר.

אנתוני נעלם. לאחר הריב שהיה לנו בפארק, לא ראיתי את אנתוני ימים רבים, ימים ארוכים. הוא לא הגיע לבית הספר. לא ענה בנייד שלו. חיפשתי בדירתו, במקום עבודתו, במקומות שבהם היה נוהג לעשות קניות או לטייל. ושום דבר, אנתוני נעלם. הדאגה אכלה אותי מבפנים. דיווחתי למנהל בית הספר, שהודיע למשטרה. החלו בחיפושים אחר אנתוני הנעדר, שלא הרשו לי להצטרף אליהם. 'תני לשוטרים המבוגרים לעשות את זה' הם אמרו לי. כשעבר שבוע להיעלמותו, ואף קצה חוט לא נמצא, לא יכולתי לשבת בחוסר מעש. לקחתי את המכונית של אמא בהסכמתה, ונסעתי ברחבי העיר, קוראת בשמו מדי פעם, אפילו שידעתי שהסיכוי להצלחה... אפסי. מצאתי את עצמי שוכבת במיטתי בחושך, מכורבלת בתוך עצמי ומתחננת לאנתוני שיחזור. אף פעם לא התפללתי. אף פעם לא האמנתי בתפילות. "אנתוני," לחשתי מתוך דמעותיי. "אנתוני, אני מצטערת, תחזור. בבקשה, תחזור. אני לא מסוגלת לאבד אותך. אני אוהבת אותך!..." התייפחתי בכבדות, ודמעותיי הרטיבו את הכרית.

לאחר יומיים, כשאנתוני נעדר כבר שבועיים, צעדתי חזרה הביתה מהספרייה. הלכתי לספרייה לפני שעתיים כדי לקחת קצת חומר לשיעורי הבית וללמוד, בניסיון להסיח את דעתי, אך לאחר יותר מדי ניסיונות כושלים להתרכז וויתרתי וחזרתי הביתה. מכוניתה של אמא לא חנתה בחנייה. בטח היא בעבודה, הנחתי. נזכרתי בזמנים שבהם הייתה עובדת מסביב לשעון, כמעט 7\24 והודיתי, כל כך הודיתי, שהם נגמרו. נכנסתי הביתה. כל התריסים בקומה התחתונה היה סגורים, ורק מעט אור חדר מבעדם. מוזר, אמא אף פעם לא סוגרת את התריסים כשהיא יוצאת, היא בקושי זוכרת אפילו לנעול את הדלת. ניגשתי לפתוח את התריסים, להכניס אוויר ואור שמש הבית. אך לפני שהספקתי...

"אמה." נשמע קול צורם ואפל מאחוריי. קפצתי בבהלה עצומה, עדיין עם הגב לעבר הקול ועם היד מושטת לעבר התריס. באיטיות הסתובבתי ונוכחתי לראות את אנתוני, אהובי, עומד בקצה שני של החדר. רציתי לרוץ אליו, לקפוץ עליו, לחבק ולנשק אותו ולא לעזו לעולמים, אבל הפעם, החלק הפוחד היה החזק יותר, והשתלט עליי ושיתק אותי. 

"א-נתוני, איפה היית? כולנו כל כך ד-דאגנו לך!" אמרתי, קולי רועד ללא שליטה. הוא התקרב אליי, בעיניו מבט חייתי שרוצה לטרוף אותי, לשרוף אותי בעודי חיה. התרחקתי ממנו עד שנתקעתי בקיר, והוא הושיט יד, החל ללטף את שיערי... אך זה לא היה מגעו. זה היה מגע של מפלצת. הוא פצה את פיו, ובקולו הצומרני שנשמע כמו קולו מחלומי, הוא לחש לי-

"את רצית לדעת את האמת, אמה, לא כך?..."