המחברת האדומה- סיפור בהמשכים

הוא היה מפחיד למוות, ובאותו הזמן, מהמם כל כך...

בתנועות עדינות וחינניות, ממש שבירות למראה, הוא לקח את ידי והוביל אותי אחריו, הושיב אותי על הספה של סלון ביתי והתיישב מולי על הכורסה. ואני הלכתי אחריו, צייתתי לו כמהופנטת, שבויה בתוכו. אפילו אם רציתי, הרגשתי כאילו פשוט אין לי את היכולת להתנגד אליו. 

"אמה, אני..." 

"אל תעשה לי את זה עכשיו אנתוני, בסדר? פשוט... תתחיל להסביר." לא הייתי מסוגלת לזה יותר. ליפול למשחקים שלו, שוב, ושוב, ושוב. הגיע הזמן שאני ידע את האמת.

"אל תהיי קשה כל כך, אמה... אף פעם לא התכוונתי לפגוע בך." הוא אמר לי בקול שקט, לקח את כף ידי בזהירות ובעדינות נשק לה בשפתיו. לשנייה עצמתי את עיניי כשהרגשתי את הרטט של מגע שפתיו על גופי... כמו פעם, כאילו כלום לא קרה. נשכתי את שפתיי בחוזקה ומשכתי את ידי מאחיזתו של אנתוני. "תתחיל, או שתן לי לעוף מכאן. עכשיו." אמרתי, מנה לא להיכנע אליו ולהישמע כמה שיותר אגרסיבית. 

אנתוני נאנח עמוקות, ונשען אחורה על הכורסה של ביתי, מותח את רגליו בצורה גסה. שמתי לב כמה שהוא שכח עכשיו, ברגע זה, את התדמית העדינה והמנומסת שתמיד הייתה לו. כשהכול עומד להתגלות, לא אכפת לו. תהיתי אם זה באמת משהו כל כך גדול, כל כך מרעיש או שאני סתם עושה עניין גדול מדי...

אנתוני לא אמר דבר, רק ישב והביט בי בזמן שאני נועצת בו מבטים מלאי ארס.

"אז מאיפה להתחיל?" הוא שאל לבסוף.

"למה נעלמת. לאיפה. למה אתה מתנהג כל כך מוזר. מההתחלה."

מספר רגעים שתק והשפיל את מבטו לרצפת הפרקט של ביתי. לאחר מכן הוא נאנח עמוקות, ובאיטיות השחיל את כף ידו לתוך כיס מכנסיו, והוציא מתוכו מה שנראה כדף נייר מקופל ברישול. הוא הושיט לי את הנייר המקופל, ואני לקחתי אותו בחשדנות, ובזהירות יתר פרשתי אותו על ברכיי. זה היה כתבה הגזורה בעיתון, שנראתה מלפני כמה שנים. חלק גדול מהכתבה תפס תצלום גדול צבעוני.

בתצלום נראה אנתוני... אבל אנתוני אחר. זה היה תצלום של פניו ברקע של יער ירוק. בתמונה אנתוני חייך, חיוך בריא ושמח. על לחייו היה סומק אדום, כמו כל בן אדם נורמלי. לא כמו היום. שיערו השחור היה ארוך יותר במקצת, וכיסה מעט את פניו. ועיניו... הן היו בצבע ירוק. ירוק כמו של אוקיינוס שנסחפים בתוכו... ירוק שנדמה היה שניצנץ מבעד לתמונה. 

וכשראיתי את הכיתוב שמתחת לתמונה, עולמי התמוטט מתחת לרגליי. מתחת לתמונתו המוזרה של אנתוני היה כתוב בדפוס שחור ומרובע: 

'אנתוני ווסט 1990-2008'

כשראיתי את זה ניערתי את ראשי בחוסר הבנה, משמיעה צחוק מאולץ. "אנתוני, מה-?" 

"פשוט תמשיכי לקרוא את הכתבה הארורה, אמה! את רצית כל כך לדעת את אמת, נראה אם את יכולה להתמודד איתה..."

בקושי בידיי הרועדות, החזקתי חזק בכתבה והתחלתי לקרוא. זאת הייתה כתבה מפברואר 2008, לפני קצת יותר משלוש שנים. היא הייתה שייכת לעיתון "clevelad today", כנראה אחד העיתונים בעיר קליבלנד שבמדינת אוהיו. וכך היה כתוב:

"נער בן 18 נפטר היום בשעות הבוקר המוקדמות מפציעותיו שנגרמו כתוצאה בתאונת הדרכים הקטלנית היה מעורב בה שאירעה אתמול בשעות הערב במרכז העיר. לפי הנמסר מדו"ח המשטרה מכונית של נהג שיכור בשנות הארבעים לחייו התנגשה במכונית באחד הצמתים המרכזיים במרכז העיר כאשר הנהג השיכור, מייקל בויד, חצה ברמזור אדום וכתוצאה כך התנגש בעוצמה במכונית שחצתה את הצומת. במכונית היו שלושה נערים תלמידי תיכון בשנתם האחרונה בבית הספר. שניים מהם, ראיין סמית' ואוסטין ברדלי, יצאו מהתאונה הנ"ל עם פציעות קלות בלבד ואילו הנער השלישי, אנתוני ווסט, הובהל לבית החולים במצב אנוש עם דימומים פנימיים קשים ונפטר הבוקר מפצעיו. בויד, הנהג השיכור הוגדר כפצוע קל ולאחר שקיבל טיפול בבית החולים נעצר אתמול בלילה על ידי המשטרה." 

הנחתי את הכתבה על השולחן הקטן שליד הספות והרמתי את ראשי להביט באנתוני. ידיי עדיין רעדו והזיעו ללא שליטה, ובראשי היה כאוס אחד מבולגן שלא הצלחתי לסדר. 

"אנתוני, מה..." בלעתי את רוקי ועצמתי את עיניי בחוזקה. "תסביר לי, בסדר? בלי התחכמויות מיותרות." 

האמת היא שזה די חצי קטע שהעלתי בטעות... את החצי השני אני יעלה מחר. אז תהנו, ומקווה שתגיבו, כי כמו תמיד התגובות זה המוטיבציה! חג שמח לכולם