המחברת האדומה- סיפור בהמשכים

בסרטים תמיד אומרים שכשאתה רואה את זה, את המוות שלך שמתקר אלייך ועומד להכות בך עוד כמה רגעים, אתה רואה את כל חייך עוברים לפנייך בכמה שניות. 

זה לא קרה לי. 

ראיתי את אנתוני עומד מעליי, לוחץ אותי לקיר בחוזקה עצומה שלא ידעתי שקיימת בו, בצורה שהתאמצתי לנשום. כל זה קרה בהילוך איטי. הרגשתי שכל חושיי מתחדדים. יכולתי, במין יכולת על טבעית כזאת, להסתכל על סלון ביתי ולהתרכז בכל הפרטים הקטנים יחדיו. יכולתי לשמוע את אוושת הרוח של ידו של אנתוני כשהניף את הסכין למעלה. הרגשתי את אותו פחד עצום, ועם זאת... מין שלווה קסומה. 

ידו נעצרה לפתע באוויר, כשלהב הסכין החד מכוון אליי. הישרתי את מבטי אל עיניו. אותו שחור אפל שהכרתי ולמדתי לאהוב נעץ בי את מבטו בערסיות.הזדמנות לעצור אותו. 
"למה אני, אנתוני?" יריתי את המילים במהירות פן יחליט להמשיך בפעולתו, מנסה להתעלם מהזיעה הקרה שטיפטפה מפניי אל בגדיי. "תגיד לי למה דווקא אני היא זאת שצריכה להמשיך איתך!"  

"גורל." קולו היה צרוד ומרוסק. "הכול חוזר בסופו של דבר אליו. אני מניח שזה... הגורל שלך פשוט." בעודו מדבר, נוכחתי ברעד שהמראה הזה... איך שאנתוני נראה עכשיו... זה היה בדיוק מראו בחלום שלי. מתאבל על דבר מה. מתאבל עליי. אין עוד הרבה זמן...  אין לי עוד הרבה זמן. שוב אותה שלווה רגעית נפלה עליי כשפירושו של כל הפחד שנפרש על גביי חודשים התבהר פתאום. שלווה רגעית שמייד חלפה, לא משאירה זכר אחריה. אנתוני עמד מעליי, עיניו נעוצות בי והסכין בתוך כף ידו הרועדת. הרגשתי איך רגליי לא מחזיקות אותי יותר וקרסתי על הרצפה, משפילה את ראשי. יבבה ענקית נפלטה מפי. יבבה של ייאוש. 

"בבקשה לא..." לחשתי לו בקול צרוד, מתייפחת. "אנתוני, תחשוב על אמא שלי... אתה חיבבתי אותה, נכון? אני הדבר היחידי שנשאר לה... אל תפריד אותי ממנה!" הדמעות התעצמו יותר ויותר. אנתוני רכן אליי.  

"את לא יודעת כלום על הסבל שאני עובר פה, כשאני כבר מת." הוא הרים את ראשי אליו באצבעות עדינות, ועברו כמה שניות שבהן הסתכלנו אחד על השני, הוא בעיניו הקפואות ואני בעיני הנוצצות מדמעות. הוא היה יכול להכניע אותי כך, במבטו... לשכנע אותי שלמות זה בסדר,כל עוד אני אשאר איתו. אבל אני לא מוכנה למות. בתנועה מהירה שלחתי את רגלי אליו ללא מטרה, רק לפגוע ולהימלט. ידיעה שפגעתי במקום רגיש קמתי, אחוזת טירוף, מנסה להגיע אל דלת ביתי לצאת ולשכוח ממנו. רק לשכוח מהכול. 

"את חשבת שאפשר לברוח ממני?!" כרוח רפאים הוא הופיע לפניי פתאום, חוסם ממני את הדלת. שום סימן לכאב לא ניכר עליו. רק מערבולת של צער וכעס."לא! לא! תן לי ללכת!!!" צרחתי בכל גרוני, מתנפלת עליו ומתחילה להטיח בו את אגרופיי, בכל טיפת כוח שנשארה בי... להגיע אל הדלת שמאחוריו.

"תשחרר אותי!!!" המשכתי לצרוח ולהאבק בו כשהוא אחז בי בכאב, לחץ ולחץ. אולי מישהו יישמע. אולי מישהו יבוא לבדוק מה קרה. הוא הרים אותי בשתי ידיו והשליך אותי בחוזקה על הקיר שבצדו השני של החדר. הוטחתי בקיר בעוצמה ונפלתי על הרצפה, קראק חזק הידהד באוזניי כשרגלי התעקמה ונשברה כתוצאה מהפגיעה החזקה. "אהההה!!!" צרחתי וייבבתי. הכאב הציף אותי, מאיים להכניע אותי, להטביע אותי. ואני נאבקת להיאחז במציאות ורק לא להיסחף איתו, לאבד הכרה ולהישאר עם החושך. שמעתי את צעדיו מתקרבים אליי, וממקום שוכבי על הרצפה כל מה שיכולתי לראות היה את נעליו השחורות האלגנטיות לפניי. הוא כרע אליי כך שיכולתי לראות את כולו. ניסיתי להתרכז, לנער את ראשי ולהתיישב. אבל כל תנועה עוררה גל חדש של כאב ברגלי... ממש יכולתי להרגיש את פעימות לבי ברגל השבורה. 

"אני מצטער. על הרגל," הוא אמר לי ועזר לי להתיישב. "באמת חשבת שאת יכולה להסב לי כאב פיזי? אני רוח רפאים, אמה!" הוא הוציא שוב את הסכין מככס הג'קט שלו והביט בלהב. אנתוני הסיט את שערי מאוזני ולחש בה, הפעם בקולו הרגוע והעמוק שכל כך התגעגעתי אליו "אני בכל זאת אוהב אותך." 

"רק- תעשה את זה בלי כאב..." מילמלתי. שייגמר כבר. שייגמר. שיעשה את זה כבר. 

ואז הרגשתי את זה.

להב של סכין חדה שחודרת לתוך בטני העליונה, חותכת את בשרי... בלי ששמתי לב אני שוכבת על השטיח הלבן החדש שלנו שחציו כבר אדום, ושנייה לפני שאיבדתי את הכרתי אני צופה באנתוני המעיף בי מבט אחרון וסוגר את דלת ביתי אחריו. 

מקווה שהצלחתי ליצור מתח! 

המשך שבוע טוב לכולנו.