באלי להתחיל עם איזה ציטוט מדהים של שייקספיר או של דוסטויבסקי

אבל אני עצלנית מידי בכדי לחפש לי אחד

נפרדנו ,ויותר נורא מזה שנפרדנו (שבעה חודשים) זה שאני מחילה לראות כמה זה לא היה אמיתי 

למה להיות מתבגר זה כזה חרא ? 

אני עברתי הלאה  

לאחד אחר שלא רוצה אותי או שכן? 

אין לי שום סיכוי לדעת :S

המצב רוח שלי  לא יציב כמו פעילות הגשם באנגליה 

והכל מדהים אתם יודעים?

חבר הכי טוב שלי ילמד אותי לנגן על פסנתר 

זה יעשה לי טוב ,אני יודעת ,אולי מחר סוף כל סוף אני אוכל ללכת אליו

אבל למה לא לבד

למה אני לא רוצה לתת לעצמי להיות לבד , אני דיי לא מסמפטת אותה 

אבל היא צודקת ,אני צריכה לתת לעצמי זמן להבין את עצמי 

ואני לא עושה את זה

אני רק בורחת לזרועות של כל מי שמוכן לקבל אותי 

הנורא הוא שיש יותר מידי 

אני לא צריכה להתמודד 

כולם תומכים ,כולם שם בשבילי 

מעודדים ככ 

מעלים את הבטחון 

אני שונאת את ההרגשה הזאת 

של להיות בלוגרית קטנה וטיפשה בין מאות שהרבה יותר מעניינים 

יש לי מה להציע

אז למה יש לי הרגשה כל הזמן שמשו לא עובד ?

ולמה אני רעה כל כך?