סקרנות זו לא מילה גסה

לא רבים יודעים אבל אני לומדת כרגע באוניברסיטה (שנה ראשונה) ואתם יודעים מה גיליתי?

שגם אנשים בני 25 פלוס הם בסה"כ ילדים קטנים.

איכשהו כשהייתי קטנה יותר תמיד הסתכלתי על הדורות שעולים על גילי כבוגרים יותר ורציתי להיות כמוהם. אבל..ככל שאתה גדל אתה מגלה שלא כך הם הדברים. סתם לשם ההמחשה, כשהייתי ביסודי חשבתי שבחטיבה אנחנו באמת נהיה בוגרים, ובחטיבה חשבתי כך על התיכון, ותיכון על הצבא וכן הלאה, עד עכשיו אני ממשיכה לקוות להיות בסביבה בוגרת באמת ובלי יותר מידי בולשיט מסביב. כשאני אומרת בולשיט אני מתכוונת לעניין שמה שאחרים חושבים עלינו יעסיק אותנו ללא הרף.

בעצם עליתי על זה, אנחנו תמיד חושבים, בכל גיל, רובנו לפחות, על מה אחרים חושבים עלינו אבל ההבדל היחיד הוא שכשאתה בוגר אתה פשוט מנסה להסתיר את זה יותר.
באופן כללי, אני פחות מהאנשים שחושבים מה אחרים יגידו עליהם אבל אני מודה שגם אני חוטאת בזה לפעמים. באוניברסיטה. לידה.

למה?
בגלל שתמיד במסגרות חדשות בהם יש אפשרות להכיר אנשים חדשים אני תמיד מנסה להציג את עצמי כמו שבאמת הייתי רוצה להיות, או לפחות לא להציג את עצמי כפי שחייתי כל חיי. עד גיל 18 הייתי הנערה הכי ביישנית בכיתה, גם נלעגת, לא בהכרח מוכערת אבל לא השקעתי בלבוש שלי בכלל או בחזות החיצונית באופן כללי. לא הייתי tomboy אבל גם ההורים שלי לא עודדו אותי, במיוחד בלימודים אבל ליד המשפחה המורחבת כן.

לא הייתיי אסרטיבית, לא עמדתי אף פעם על שלי, ובגדול אפשר להגיד שלא הייתי האדם האהוב עלי בעולם.

מי שחושב שאסרטיביות זו תכונה מולדת טועה. אני פיתחתי אסרטיביות בכוח למרות שהיה לי ממש קשה. בסופו של דבר, אחד היתרונות הגדולים בלשנוא את עצמך כשאתה צעיר זה לדעת לפתח תכונות שבחיים לא חשבת שיהיו לך רק בגלל זה בחיים הבוגרים שלך. זה כמו לעבוד בכמה עבודות ולדעת בדיוק מה אתה לא רוצה לעשות.

התרחקתי מידי מהנושא. מה שאני מנסה להגיד זה שבאוניברסיטה אני גם נתקלת בזה, בצורך להוכיח לאחרים שלא מכירים אותי בכלל ובעיקר לעצמי שאני אחרת. טובה יותר בדרך בה אני חושבת שאפשר להיות טובה יותר ותפיחת השכם המעירה ביותר היא לדעת שאתה לומד קורסים משותפים עם אנשים שלמדו איתך ביסודי ורואים שאתה מוצלח יותר. אתה רואה כשהם מתסכלים עליך ומזהים אותך וחושבים שאני אשכרה שווה! אין הכוונה ב"שווה" במבחינה חיצונית (למרות שאני לא פוסלת את זה לגמרי) אלא שווה בינהם. אני כבר לא יצור נחות שנולד למשפחה פרימיטיבית עם קשיים רגשיים ולפעמים גם כלכליים. אתם מבינים? הייתי הולכת ביסודי עם אותם מכנס וחולצה כל השבוע, אבל מה לעשות שההורים שלי לא חשבו על זה מספיק והיו להם דברים גדולים יותר להתמודד איתם מאיך שהם שולחים את הילדה שלהם ללימודים.

כמובן שכואב לי לכתוב את זה וזה עדיין מביך אותי בכלל לציין את זה למרות שאף אחד לא מכיר אותי פה. אז אתם בטח יכולים לדמיין כמה קשה זה להיות ילדה בת 11 שגיל ההתבגרות חל גם עליה אבל אמא לא מבינה שהגיע הזמן לקחת את הבת שלה לקנות איזה גוזייה או שתיים. ואת קטנה מידי וסגורה כדי להזכיר את זה. את שואלת את עצמך אז למה לכולם יש ולך אין?לא היו לי דמי כיס או משהו כדי לקנות לעצמי אז נותרתי כך לא מעט זמן, מובכת ומתוסכלת.
מאז שאני חייה ברשות עצמי, מגיל 18, אני תמיד מקפידה שיהיה לי. לא רוצה שיחשבו עלי כאל סוג ב' יותר, לא רוצה להרגיש פחות מאף אחד כי אני מאמינה שאני לא ובעיקר אני מוצאת את עצמי מוקפת בילדי שמנת שלא חסר להם כלום בחיים. אנשים שההורים שלהם משלמים להם על שכ"ד, נותנים להם טרמפים לאוניבריסטה כדי שחס וחלילה הגוזל הקטן שלהם לא יתלכלך באוטובוס עם שאר האנשים. או אנשים שההורים שלהם שולחים אותם עם סירים מלאים באוכל כדי שלא יתאמצו יותר מידי בזמן הלימודים. כמובן שכל זה נשמע בסך הכל טבעי ומובן אבל בשבילי זה נשמע כמו עולם ומלואו שאין לי. ילדי השמנת האלה למדו בביתי ספר טובים, שירתו ב-8200 והנה הם גם לומדים באוניברסיטה טובה. כל חייהם כבר סלולים להם.

אני במקרה הגעתי לאונברסיטה, זה היה החלום שלי, לנפץ את השושלת במשפחה שרק למדו במכללות עד היום.
רציתי להוכיח שאם בחרתי לעזוב את הבית, את ההורים, את חיי העצובים ונטולי המוטיבציה אוכל להגיע למקום טוב יותר גם אם זה נמצא מחוץ למסלול שנקבע לי מראש. הייתי חייבת לשבור את המעגל ולנסות בכל כוחי להשתנות.
"יצאתי בשאלה" מהעדה שבאתי ממנה, והיום אני נראת לגמרי אשכנזייה אליטיסטית כמו חברי, ילדי השמנת.
רק שאני לא ילדת שמנת, לא אליטיסטית ולא אשכנזייה. אני לא מחביאה את זה אבל אני גם לא יוצאת בהצהרות.

כדי להראות כך בעצמי, כשם שהם נראים, אין דרך טובה יותר מלהקיף את עצמך בהם וללמוד מחדש איך להתנהג, להתלבש או על מה לצחוק.

זה בטח נשמע שאני ממש מזויפת, יכול להיות שכן אבל אני אף פעם לא מחביאה את הדעות שלי גם אם הן נוגדות את של כולם. אני רק שיניתי את חיצוניות שלי, אבל אני עדיין אאוטקאסט כמו תמיד וגם הם יודעים את זה אבל איכשהו זה עדיין עובר.

לפעמים אחרי יום ארוך בלימודים אני רק רוצה לחזור לבית, להכנס לפיג'מה הזולה והמכוערת שלי,לשכב במיטה ולבכות.לשים את החיוך על מצב טיסה ושנייה להתמודד עם מה שבאמת קורה. אני חייבת שיצא ממני משהו, אני חייבת להשיג עבודה טובה ומרוויחה, אני חייבת להיות מוצלחת ולהוכיח להורים שלי או לכל אדם שלא האמין בי אף פעם שאני כן שווה משהו. זאת השאיפה שלי, לצמוח מהמקום שבו הייתי וראיתי את הוריי בו למקום אחר וללכת בגב זקוף.