הימים האחרונים סייעו לי לגלות צדדים חדשים בעצמי. למדתי שאני לא היחידה שסובלת מהקיצוניות שבה שאני אוטמת את הרגשות שלי וחונקת אותם עד שאני שוכחת מהם והם פשוט דועכים. 

למדתי שלשתף זה משחרר, וגם לבכות לפעמים זה בסדר

למדתי שברגעים שקשה לי, אני לא חושבת על העתיד, אני לא חושבת על הרגע הנעים הזה שהקשה נגמר... אני מתרכזת בהווה ונותנת לכאב, לתיסכול או לעצב להשתלט עליי ועד שזה לא נגמר הם הדברים היחידים שאני רואה מולי.

למדתי שאני נאהבת ברמות שקשה לי בכלל לתאר

למדתי שיש לי כבוד כלפי אנשים, שאני יודעת לנהל שיחה בצורה נעימה, שהפסקתי לשלול דעות על ימין ועל שמאל... למדתי להפסיק לשמוע, ולהתחיל להקשיב.

למדתי להניח את הכעס ואת העצבים בצד, ולתת לעצמי קצת שקט במקום

הבנתי שאני צריכה להתנתק מהמעגל הסגור שאני נמצאת בו ואני צריכה לתת לעצמי להיפתח לאנשים חדשים

הבנתי כמה קשה לי לדבר על דברים אישיים וכמה אני סגורה.

הכרתי אנשים מדהימים, במיוחד את, שברגע שהייתי צריכה להיפרד ממך שיתפתי אותך במה שאת בשבילי ופרצתי בבכי כמו ילדה. אמרת לי את הדברים הכי יפים שאמרו לי אי פעם, ריגשת אותי, ליטפת, הנעמת את אוזניי עם הקול העדין שלך ועם הדיבור המקסים, גרמת לי לשנות את נקודת המבט שלי על החיים. אם היו עוד אנשים כמוך העולם היה הרבה יותר טוב זה בטוח

למדתי שאני צריכה להישאר אמיתית לא משנה מה, כי בימים שאפילו דשא הוא סינטטי תמיד נעים להישען על מישהו חזק.

לא הייתי מוותרת על דקה מהשבוע האחרון,

בא לי רק להודות לכולם על הכל.