אני לא אוהבת את העיר שבה אני גרה רק בגלל שבלילות אין אף נפש חיה ברחובות.
זה משגע אותי,כי בתל אביב בשעה כזאתי הכל נוצץ ומואר וכולם בחוץ כאילו בוקר!
אני פרנואידית,ואני שונאת להיות פרנואידית.
המרחק בין הבית שלי לאיפה שאני עושה בייביסיטר הוא בדיוק עשר דקות בהליכה נורמלית/לא מהירה במיוחד.
אני שונאת את זה,את ההליכה הקצרה דרך הפארק שריק מאדם בערך מתשע בערב,חשוך ברובו,ומצריך סיבוב שלם כדי לעבור אותו לכיוון הבית. ואני כולי הולכת לי, הליכה מהירה כמובן, כל צעד שווה ללפחות שלושה-ארבעה צעדים בהליכה נורמלית, נמנעת מללכת בצידי השבילים,רק באמצע,לא לעבור מתחת לצל של עצים,לא לעבור ליד שיחים,פחים,מכוניות חונות,לא ללכת מאחורי בניין אלא רק מלפנים איפה שיש אור מהלובי,ללכת באמצע כביש ריק,להחזיק את הטלפון ביד כדי שאם חס וחלילה אני אוכל להתקשר ישר,להסתכל תמיד ישר,להקשיב. ואז שומעים מכבי אש מרחוק רחוק ומרוב טירוף כבר מבדילים בין כל הסירנות שקיימות,ושומעים ילדים צוחקים מרחק של רחוב ממני,ונפילה של מה שנשמע כמו קופסאת קרטון שפגע בדבר מה העשוי ממתכת,והחריקות של הקרשים שצריך לעבור עליהם כדי להיכנס לבניין.
אני שונאת להיות פרנואידית.
לילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
