מזמן לא כתבתי פה,ואני לא יודעת בדיוק למה... די התחלתי לנזול בחזרה ליומן הפרטי האישי שלי שאני שומרת ליד המיטה. תכלס גם בו לא ממש כתבתי.
אבל התחלתי לקרוא שוב בלוגים של אנשים ומידי פעם צצו לי הודעות במייל שמישהו העלה פוסט חדש.
אני מתגייסת בקרוב,חודש הבא,אני אהיה תצפיתנית.
כן,תצפיתנית. אני.
כשקיבלתי בהתחלה את השיבוץ נכנסתי להלם,אני לא ידעתי שום דבר על התפקיד ובאתי גם ממשפחה שבה אפחד לא התגייס,כולם עולים חדשים.
הקשר היחיד שלי בצבא זה דוד שלי ששירת קצת כשעלה לארץ ואבא שלי שלקחו אותו לטירונות בזיקים ואז אמרו לו תחזור הביתה.
אני הראשונה שעוברת את הצו ראשון,את המיונים,את הלא נודע וידעתי שאם אעשה את זה על הצד הטוב ביותר אני לא אפחיד את האחים שלי. האחים שלי בהלם,אין להם מושג מה זה צבא,הם מכירים רק חיילים שמגיעים אליהם לבית ספר.
אז אני ניסיתי לצאת מהתפקיד,ניסיתי ניסיתי,שלחתי מכתבים,ניסיתי פרוטקציות מטורפות עם כל מיני קציני גיוס ושום דבר לא הלך. אפילו האנשים הגבוהים בצהל לא הצליחו לעזור לי. כולם אמרו שזה התפקיד שהכי קשה לצאת ממנו.
אז התייאשתי,נכנסתי לדיכאון והתחלתי לשכנע את עצמי שזה לא נורא,הייתי מחליטה שזה דווקא אחלה ויום אחרי זה מתחרטת ואז שוב פעם משנה את דעתי.
אז לקחתי לי זמן לחשוב,הפסקתי לדבר על הצבא,ובמהלך הזמן הזה חשבתי על זה,באמת חשבתי,לא נרדמתי בגלל זה.
ומשהו השתנה,כל פעם שהתחלתי לחשוב על לסרב איזה קול קטן צעק לי בראש "אל תהיי מפונקת,מה את לא יכולה לשרוד שנתיים שם? יש אנשים שמשרתים כפול ממך ולא מתבכיינים!" והבנתי שתכלס,זה לא כזה נורא.
עכשיו אני יותר בטוחה בעצמי.
עכשיו רק להבין מה אני צריכה לצבא ולהתחיל ללכת לקניות...מזל שאבא קיבל תיק מהעבודה כמתנה בשבילי,הדבר הענק הזה היה לוקח לי חצי משכורת.
אולי אני אחזור לכתוב יותר,אולי.
ג'ולס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
