"Were they in fact machines, not human beings? She looked closely at them. They seemed of flesh and bone. They were men. She couldn't understand."
יום השואה הראשון מאז פולין...
האופן הכי מדוייק לתאר את היום הזה הוא אבל מהול בשמחה ואהבת הארץ.
ראיתי את היום הזה בעיניים אחרות.
"The eyes of a women in the face of a ten-year-old girl."
גטו ורשה.
אומשלאגפלאץ.
מסלול הגבורה.
כיכר גז'יבובסקה.
טיקוצין.
יער לופוחובה.
טרבלינקה.
מיידאנק.
לובלין.
גטו קרקוב.
הרובע היהודי.
חסיד אומות עולם.
בירקנאו.
אושוויץ.
גטו לודג'.
בית העלמין היהודי.
כיכר השילוחים.
"The girl had watched the bodies being carried out. She had never seen such horror."
המראות המזעזעים של 3 טון שיער מראשיהם של יהודים ממלאים חדר עד אפס מקום.
מה שמפריד ביני לבין השרידים המוחשיים היחידים מהם היא וויטרינת זכוכית.
הגבול כל כך שברירי ובכל זאת אי אפשר לגעת.
אי אפשר לגעת בהם.
אפשר לראות. אפשר לראות הכל.
אפשר לראות את השיער שלהם ואת ערמות הנעליים והמזוודות שלהם.
את המיטות שלהם ואת העפר שלהם.
את הקברים שלהם ואת התמונות שלהם.
ואפשר לשמוע את כל קורות חייהם ואת הטלאות ואת הזוועות.
אבל אף פעם, לעולם, אי אפשר להבין.
“The mother pulled her daughter close to her. The girl could feel the woman's heart
beating through her dressing gown. She wanted to push her mother away. She wanted
her mother to stand up straight and look at the men boldly, to stop cowering, to prevent
her heart from beating like that, like a frightened animal's. She wanted her mother to be
brave”
היינו קבוצה של 50 אנשים.
גטו לודג' היה תחום בחומות אבן ענקיות.
בכניסה לגטו לודג' היו פסי רכבת ארוכים ארוכים.
על פסי הרכבת חנו מספר קרונות משא שהיו מיועדים להעברת בהמות.
אני זוכרת את הצבע האדום הדהוי שלהם ואת העץ ממנו הן היו עשויות.
את החיבורים בין הקרונות ואת המתכות הכבדות והמחלידות.
את הקטר, את הארובה.
הכי טוב אני זוכרת את הגודל של הקרון.
הוא היה מיועד ל-8 סוסים, במקור.
נכנסנו אליו 50 אנשים.
בקושי יכולנו לנשום.
נדבקנו לקירות והיה נורא צפוף.
עמדתי ליד החלון ולא האמנתי שעוד לא נכנסו כל ה-50.
זה היה נראה כאילו הקרון היה מלא עד אפס מקום.
היה לי חנוק והיה לי צפוף ורק רציתי לצאת לאוויר הקר של פולין.
היהודים נסעו ברכבות לפעמים ימים, לפעמים שבועות.
בלי אוכל, בלי מים, בלי אוויר, בלי מקום לעשות את צרכיהם ואת זה אשאיר ליד הדימיון.
וכמה אנשים דחפו לקרון?
150 אנשים.
150 אנשים שכל שהיה על כפם... היותם יהודים.
"Your mother was the most beautiful woman I'd ever seen. However, I got the feeling that she seemed to be "extremely unsure of the world around her. I felt like she was the most tragic creature on Earth.
המיטות היו בנויות בצפיפות ובמבנה של שלוש קומות.
אורכה של מיטה אחת לא היה מעבר למטר וחצי ורוחבה מטר בקושי.
שבעה אנשים על מיטה אחת, מתכסים בשמיכה אחת.
שתן, דם, קיא, כל נוזלי הגוף האפשריים היו מופרשים מהאנשים הללו שהיו כל כך חולים.
המחלה שגרמה להם לא להיות מסוגלים לשלוט בסוגרים שלהם.
הפצעים המדממים וההקאות.
תמיד היה עדיף לישון במיטה העליונה.
כי אז...
לא היו מקיאים עליך.
ולא היו מחרבנים עליך.
ולא היו מדממים עליך.
“How was it possible that entire lives could change, could be destroyed, and that streets and buildings remained the same, she wondered.”
אני אהיה כנה, כשהייתי בפולין וראיתי את הזוועות ושמעתי את הסיפורים, את העדויות ואת השירים ועמדתי בגאון ושרתי את התקווה בחוזקה בסיום כל טקס שעשינו כמעט בכל מחנה לא הייתי מאוד עצובה.
לא בכיתי, לא התרגשתי מאוד ולא בדיוק עיכלתי.
ככל שעוברים הימים לאחר המסע ומתרבות המחשבות מתחילים ליפול האסימונים אחד אחרי השני.
לא קל לעכל את הדברים שראיתי שם ולא קל ללכת לישון איתם בלילה.
וכל יום שעובר וכל סרט שאני רואה ויום השואה ויום העצמאות המתקרב רק גורמים לי להעלות יותר זכרונות ולקלוט יותר פרטים ולהתחבר ולהבין עד כמה שאפשר. ועד כמה שזה בלתי אפשרי. ולא ניתן להבנה.
ובטח שלא ניתן לעיכול.
“I wanted to cry, but the tears did not come.”
כל יום נופל עוד אסימון.
היום נפל לי עוד אחד.
ההבנה הזו... ההתעסקות שלנו בדברים כל כך שוליים.
הדכאון הזה שנכנסים אליו כל כך בקלות בגלל דברים כל כך פעוטים.
אי אפשר להמנע מלהיות מדוכאים ולהתעצב ולרחם על עצמכם אפילו,
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
