יומנה של אן שירלי מריאן

יומני היקר שלום.

אין לי תירוץ למה לא כתבתי הרבה זמן. הייתי עצלנית. זה כמו להירשם למכון כושר ולא ללכת מסיבות כאלה ואחרות: שחכתי להחליף חיתול, כואב לי המנוש, הכלב אכל לי את השיעורים, השירותים במכון לא נקיים...

בכל מקרה, לאחרונה לצערי חוויתי בריונות ברשת!

הלכתי לתומי יום אחד ברחוב בדרכי לבית הספר, וכנראה ששכחתי ללבוש תחתונים כי הרגשתי משב רוח קריר הנכנס לתוך פותי.

לפתע, משום מקום וללא כל אזהרה מוקדמת או בכתב, זרקו עליי רשת דייגים! וכשנקלעתי לתוך הרשת ונפלתי ארצה שמעתי את צחוקם המרושע של שלושת הבריונים של השכבה: ג'ון ביריון, צביקי ופולקע. שלושת המנוולים האלה! זרקו עליי רשת, הרביצו לי וצחקו. חוויתי בריונות ברשת! תרתי משמע! הרי כולם יודעים שבכפר שלנו טרם המציאו את האינטרנט...

וכך היה כל השבוע. כל יום הם עשו עליי מתיחה אחרת. פעם נעלו אותי בשירותים בלי מפתח. סגרו את הדלת כשאני בתוך התא ואמרו לי:"הדלת פתוחה ואנחנו רוצים לנעול אותך בפנים, אבל אין לנו מפתח... אז תישארי שם בבקשה עד שנחליט שאת יכולה לצאת!".

פעם אחרת משכו לי בצמות... הצמות הג'ינג'יות היפות של שערות הערווה שלי(אם יש דבר אחד טוב בי שאני אוהבת זה שיש לי שערות ערווה בהזמנה אישית). 

ופעם נוספת כשהיה קר וגשום בחוץ שלושת הבריונים לא הגיעו לבית ספר כי הם היו חולים, הם שלחו לי יונת דואר ובה ביקשו ממני מפאת העניין שהם לא נוכחים שאדחוף את עצמי לתוך השלולית הכי רטובה ובוצית שיש מכיוון שהם לא יכולים לעשות את זה כרגע. וכמובן שמילאתי אחר בקשתם! די זה עובר כל גבול! מישהו צריך לגרום להם לשלם על כל מעשיהם המטורללים!

חזרתי הביתה בוכה ובוכייה כערבה כמו האיש ההוא איפה ישנם עוד אנשים?

מרילה ראתה שאני בוכה ואמרה שהגיע הזמן ל"סירוק הפירוק". זה מה שאנחנו עושים כשאני עצובה ומרילה רוצה לנחם אותי אפילו שלא קוראים לה מנחם או שאנחנו לא מכירות מישהו בשם מנחם...

בכל מקרה, בשעת "סירוק הפירוק" אני ומרילה יושבות על הרצפה, מפסקות רגלינו לרוויחה, מרימות את השמלה(במקרה של מרילה, את אוהל הקרקס שהיא תמיד לובשת) מסרקות אחת לשניה את שערות הערווה ו"פורקות" את כל מה שעל ליבנו. ולפעמים אם אנחנו ילדות טובות אז מדי פעם בורח למרילה עטלף אחד מהמעורה שלה עושה סיבוב, לוקח כוס מים מהמטבח וחוזר פנימה.

סיפרתי למרילה את הכל! כמה שהם מתעללים בי ואני כועסת ועצובה ובודדה וחרמנית ואני רוצה לנקום בהם!

אני ומרילה רקמנו יחדיו תוכנית זדונית! בשבוע הבא יש לנו בכיתה סדנת :"הראה וספר" כמו בארה"ב שהתלמידים צריכים להביא משהו לכיתה, להראות ולספר עליו. אז לפי התוכנית של מרילה היא המליצה לי לעשות להם תכסיס: לבנות פרויקט דגם ענקי של כל המדינה שלנו. להשקיע בזה שלושה חודשים לעבוד את כל חיי ללא זמן פנוי, לא להיפגש עם חברים, לא לצאת מהבית רק לבנות את הדגם הענקי הזה, ואח"כ כשיגיע השיעור לבקש משלושת הבריונים שהם אחים תאומים זהים אבל נולדו בהפרש של 3 שנים אחד מהשני (פולקע בכלל שחום, אז או שאמא שלו השתרללה או שלא יודעת מה קרה שם במשפחה הזאת.) לבקש מהם שיעזרו לי להחזיק את הפרויקט ואז שהידיים שלהם תפוסות, להוריד להם את המכנסיים בפני כל הכיתה!

:"רעיון גאוני, מרילה!" צעקתי בשמחה! "אני שמחה שאהבת, אן ילדתי" אמרה מרילה בחיוך. "את רואה שגם אני יודעת לפתור את הבעיות שלך? אני לא סתם פנים יפות. גם אני מביאה דברים לשולחן... חוץ מגזים.." הוסיפה ונפחה.

השקעתי את כל כולי בפרויקט הזה! שלושה חודשיים מחיי ביליתי נעולה בחדרי בלי אוכל ומים רק לבנות את הדגם 200 ס"מ הזה של כל המחוז. גידלתי זקן, שערות ברגליים, באף , בטוסיק, איפה לא?! רק בשביל הנקמה שלי! והיום הגיע סוף סוף! השיעור :"הראה וספר" או כמו שקוראים לו באנגלית: שאנטל". ביקשתי מהמורה שתקרא לשלושת הבריונים ג'ון ביריון, צביקי ופולקע לבוא לעזור לי, וכשהם החזיקו את המודל שלי, 1,2,3 והופ! מיד הורדתי להם את המכנסיים והתחתונים! כל הכיתה החלה בצחוק מתגלגל! "פות! פות!" כולם צעקו. "פות?!" מה זאת אומרת פות? האם הורדתי בטיפשותי בטעות את המכנסיים שלי ולא שלהם?!

מסתבר שאכן הורדתי להם את המכנסים והתחתונים ולמרבה הפלא.. מסתבר שלשלושת הבריונים הללו, יש פות! זה פגם גנטי מולד. לא באשמתם. חוץ מפולקע שמסתבר אחר כך שהוא עשה ניתוח שיהיה לו פות.. אבל ג'ון ביריון וצביקי.. הם גברים שנולדו עם פות!

לפתע הרגשתי רע שגרמתי להם להיות מושא לצחוק ולעג בכיתה. אולי בגלל זה הם הציקו לי. הם התביישו בזה שהם גברים עם פות ולי יש פות שופע שאף אחד לא רוצה לגעת בו, אולי מתוך קנאה תוך-ריחמית ותת-הכרתית הם הציקו לי כי הם הזדהו איתי ולא רצו שכולם יצחקו עליהם אז הם הפכו להיות בריונים שצוחקים על אחרים! 

הרמתי להם את המכנסיים וביקשתי סליחה. אבל זה לא עזר. הכיתה עכשיו תמיד תצחק על ג'ון ביריון, צביקי ופולקע שלושת הביריונים הגברים עם הפות.

הרגשתי כל כך רע. לא ישנתי שבוע. פשוט עמדתי בכיתה שבוע שלם ולא זזתי. גם כשהיה לילה וכולם הלכו וסגרו ונעלו את הבית ספר.. נשארתי לעמוד שם בכיתה, ליד הלוח, לבד. בוכייה...

אחרי שבוע, שלא ראיתי את ג'ון ביריון, צביקי ופולקע כי הם לא הגיעו לבית ספר, יום אחד פגשתי אותם שוב בהפסקה הגדולה. אבל משהו היה שונה...

במקום להיראות כועסים או עצובים הם דווקא נראו שמחים לראות אותי! הם שינו לבוש. במקום לבוא בבגדים שחורים של גנגסטרים כמו במחזה האהוב גריז (שבזמננו עוד לא נכתב) הם החלו ללבוש שמלות אדומות וקוקיות בשיעור ממש כמו בילבי לאכלום! הם באו אליי והודו לי! על מה?!

מאז שהורדתי להם את המכנסיים והצגתי את פותם לראווה הם הבינו שכל חייהם הם חיו בפחד ושקר מהחברה מה יגידו, מה יעשו, מה יחשבו, אבל עכשיו הם התחברו לאני הפנימי שלהם ולמי שהם באמת! אני עוררתי אותם מחדש ולכן הם מודים לי!

מאז ועד היום ארבעתנו חברות טובות. והפכנו כבר את שעת ה"סירוק ופירוק" למנהג קבע ומדי פעם אנחנו יושבים על הרצפה ארבעתנו, ומרילה מפסקים כולנו רגליים , מפשילים שמלה ומסרקים אחת לשני את שערות הערווה ופורקות עול מהלב. ולסירוגין רודפות אחרי עטלפים סוררים שברחו מפותה של מרילה ומסרבים לחזור.

אני לא מאמינה! פעם אחת שיש סוף טוב! מה מוסר השכל? אם יש ביריונים שמציקים לך בבית ספר, אל תשפוט אותם, אולי הם עושים את זה מתוך מצוקה לא מודעת. פשוט תורידו להם את המכנסיים בשיעור בכיתה מול כולם, ומי יודע? אולי אם יש להם פות אז זאת תחילתה של ידידות מופלאה!

שנה טובה לכולם, והמשך יום מקסים! 3>