קצרה היריעה מלהכיל את כל העושר הפנימי הזה שמתפרץ ממני בשבריר שניה... לפעמים אני קופאת כי לא מבינה לאן ללכת, מה לעשות, איך לבטא את כל הסערה המתוקה הזאת שמבקשת משהו ממני.
ואני עומדת כמו ילדה נבוכה או אישה שנטרפה קצת ולא מבינה, שואלת.
לפעמים ברגעים כאלה יושבת בבית, פשוט נהנית מהזרם היצירתי, ייצרי, פתוח, מדגדג, מלמד, סוער, שקט, מגוון, לעיתים מטלטל הזה...
מרגישה את עצמי וזה מספיק.
לפעמים יוצאת איתו לרחוב ופשוט הולכת והולכת בלי מטרה. לפעמים פוגשת אנשים, הולכת לרקוד.
לפעמים יוצרת, כותבת, מפתחת רעיונות שלאט לאט הופכים למשהו מוחשי.
אבל המשותף שיש לכל אלה מבחינתי הוא חיפוש.
אולי זה לא בדיוק, אבל יש ברגעים האלה איזשהו פוטנציאל שמבקש להתגלם, להתבטא. ואין לי לזה מילים בדיוק. הנה שוב אני מנסה לתאר משהו כל כך מסתורי... אבל יש משהו בעצם הווית החיפוש שהוא כיפי.
משהו מחבר בין יצירתיות, ייצריות וחיפוש.
לפחות אצלי. כי כשאני במוד של בריאה אני קודם כל מחפשת מה אני רוצה לברוא, ולשם כך רוצה השראה, רוצה להרגיש, לחוות, לראות, להבין, להכיר.
העולם הזה מלא בפוטנציאל יצירתי אינסופי וזה החיבור שלנו למקור הזה הוא שמזין את נפש האדם היוצר.
בסופו של דבר כולנו יוצרים כאן בדרך זו או אחרת. השאלה מה ובאיזה אופן? באיזו הוויה?
החיפוש אחר היצירה הבאה הוא תמיד בתת מודע. לא חושבת על זה. לא מנתחת את זה. אף פעם לא יודעת את זה ולא רוצה לדעת.
זה הרגע עצמו והזרם בתוכו שמאפשרים לאמן להתבטא. ואני אמנית לכל דבר, רק לא מוגדרת...
לא כל כך מבינה מה אני כותבת כאן למען האמת. אחד הטקסטים הפחות ברורים לי. נותנת גם לזה מקום.
כנראה שיש משהו שמנסה להיכתב, אבל בכלל הוא רוצה להיות החוויה עצמה ולא לדבר על.
אז אני הולכת לנשום, להרגיש את הגוף, ואת הזרם היצירתי הפורץ ממני וממנו ברגע הזה. בלי מילים.
כשתהיה רחוק אזכור נשימותיך הקרובות, ובכל פעם שתביט עלי אפריח ניצוצות. באהבת אמת אדע לכסות את כל שבריך, כשתשמע את קול האניות באופק המבשרות על תום נדודיך, אשקיט את הצפירות. אפתח בך דלת לתשוקות שבחייך לא ידעת, בעורקיך רועדות. נותנות בך חיים, טעם נעורים. אהיה אדמה רחבת ידיים, אפריח שדה פרחים. אהיה עבורך טעם החיים, חופש נעורים.
קוסמת, גואה ונעלמת. תמיד חוזרת, מנתקת מידיי כדור פורח- עולם מואר. ארקוד עד סוף ימיי את הריקוד הזה איתך, אשיר את כל שיריי, שבשמים יישמעו. ידיי האל בנו ייגעו, ישלח עלינו גשם של קסמים, קשתות בשלל צבעים. צחוק הילדים
עוד לילה... אני מתה מעייפות וכותבת במקום לישון. זה ממכר הדבר הזה. פשוט לשפוך את הנשמה בכזאת קלות שכותבת את עצמה.
בא לי לעוף. לטוס מכאן רחוק. החרמנות לריחות, צבעים ונופים חדשים חזרה בגדול. אני מתכננת טיול. יותר נכון, טיול מדגדג לי ואני נותנת לו, מפנטזת עליו. בקרוב מאוד הוא יהיה ממשי.
רואה את עצמי הולכת ברחובות לונדון בקיץ, משוטטת בין האנשים. ברחובות הכי הזויים, מעניינים, מופרעים. מוצאת את עצמי בסיטואציות........................... של מסע. הולכת לקצה, ופאק איט אני אוהבת את זה ותמיד אוהב. אין מה לעשות, לפעמים אני בן אדם קיצוני גם אם זה לא תמיד בריא.
והשתפרתי, בחיי.... כבר לא עושה שטויות רק בשביל לחוות עוד איזה קיק אדרנלין.
משהו שפעם הייתי עושה על ימין ועל שמאל, נהנית כל פעם מחדש. לפעמים בוכה אחרי: "איזו טיפשה הייתי...".
לא, לא יקירתי. לא טיפשה. אוהבת ריגושים ;-) אוהבת ריגושים הייתי ולעולם אשאר. לאחרונה מצאתי לי ריגושים בריאים שלא כוללים התרסקות ובכי בחזור, ובחיי שהם מרגשים לא פחות...
ועדיין. על חוויות מסע אני לא מוותרת ולא אוותר. זורמת גם במחיר ש(אולי)יש מחיר (.....אין לי מושג, פשוט איכשהו קצוות, ריגושים ומחיר נוטים לבוא בחבילה אחת. וממש אין לי מושג באיזה סוג מהשלושה אמצא את עצמי הפעם, אם בכלל). אז מה? חיים פעם אחת. או לפחות הגלגול הזה הוא חד פעמי, ובא לי למצות אותו עד הסוף. מכל הכיוונים, הצדדים, הצבעים והטעמים. יאמי!
שומרים עלי מלמעלה, מותר ליהנות ולעשות שטויות, יהיה בסדר. אני חתולה פראית, תמיד נוחתת על ארבע, תמיד יודעת מתי ואיך לחמוק מחריץ שאף אחד אחר חוץ ממני לא רואה. מיאאאווווו....
(אוהבת את הקול הזה, הפרוע שבתוכי. מחייכת אליו ומזכירה לעצמי שלפעמים המחיר גבוה מדי ואותו אני, בכל זאת, לא מוכנה לשלם).
חזרה למסע. ברלין? כן, לא, אולי... (יותר נכון-בוודאות כן. בסיבוב הזה?) מזג אוויר מושלם בקיץ, מסיבות אינסוף, אמנות ותרבות רחוב, תמונות שנראות כמו נלקחו מאיזה סרט.
אמסטרדם? בא לי.... באאא לי.
איזה כיף זה לעלות על רכבת ולנסוע. לנסוע בלי יעד, בלי כיוון, בלי מטרה. לנסוע ולנשום את הכאן ועכשיו. לרדת מתי שבא. ללכת בלי לדעת לאן. להתבונן. להקשיב. לחוות. להיסחף. להכיר חיים, אנשים, מקומות. אחחח היצר הזה. כמה שאני אוהבת אותו. פשוט חולה עליו. הוא עושה לי טוווווב.....
צרחות אימתניות.
בטן עולה ויורדת,
דמעות זולגות על שדיים עגולות חשופות.
אני הכי יפה כשאני מכוערת.
אש פראית.
כפות רגליים יחפות על גחלים לוהטות,
על שברי זכוכית בנפשי הסוערת.
הדרך פשוטה
כשאני אוהבת את מה שאני רואה במראה.
הכי יפה כשאני מאפשרת.
העולם סביבי מתנפץ לרסיסים,
הר געש מתפרץ
מחריש את העיר הבוערת.
כבר לא איכפת לי מה הם אומרים.
הכי יפה לעצמי מאשרת.
דקה לפני שהעולם חרב ונולד חדש-
מפולת בטון,
אבק של אמת שקרית מתפוררת.
רוקדת בלילה על המגדל הכי גבוה בעיר
נשימה לפני שהוא קורס.
שרה בקולי קולות
בפה פעור לאורות הדולקים סביבי.
מנערת שאריות זיוף.
לשון בחוץ, שיניים חשופות,
טיפות רוק ניתזות לכל עבר.
צורחת את עצמי לדעת
ולא איכפת לי איך אני נראית.
כל כך יפה כשאני מכוערת.
שנייה לפני שהכל נעלם
קירות רועדים,
מערת החשק נוטפת בוערת.
טועמת את חופש החיים בין רגליים פתוחות,
ידיים לופתות,
לצליל נהימות את הישן שבי גומרת.
.
.
.
.
.
הולכת יחפה בשביל
בין עצים ופרחים צבעוניים.
ציפורים מצייצות,
נחלים זורמים,
השמש מאירה.
אישה מכוערת-יפה
עם חיוך ממזרי על הפנים
מתפשטת,
קורצת,
קופצת למים.
הוא יצא משום מקום הריקוד הזה שלא היו לו כוונות וגם לא רמזים מוקדמים.
ארבע וחצי לפנות בוקר, רחוב ידידיה פרנקל פינת אברבנאל. ליל עצמאות, מסיבת רחוב בפלורנטין לקראת סיום. ערמות של זבל ברחובות, בקבוקי אלכוהול ריקים, שמשות מנופצות, המוני צעירים חוגגים ברחובות ליד, מוסיקה רחוקה נשמעת מכל הכיוונים. המשטרה שהפרידה קטטה מוקדם יותר הלילה החליטה שזו העת לפרוש. פרצופים שמחים, שיכורים, מתנדנדים, צבעוניים. אורות תלויים על כמה מרפסות מזכירים שהערב באנו לחגוג עצמאות.
שלושה מתופפי דרבוקות וחצוצרן מאלתרים מנגינות שנוגעות בלב, מדי פעם מוסיפים קולות, מילים, נהימות. זוג חברים אהובים, אנשים שנושמים חופש כדרך חיים ואני. זזים את המוסיקה הזאת כאילו היא נובעת ישירות מהבטן שלנו. מהלב. מהנשמה. התנועה יוצאת לבד. לא ברור מתי ואיך היא בכלל התחילה. רוקדים בעיניים פקוחות, עיניים עצומות, נוגעים, מתנתקים, מחבקים, עוזבים.
דגדוגים נעימים מטיילים לי בגוף. האנרגיה הזו שלא שואלת אף אחד. היא רוצה להיות, לנבוע כאילו אין מלבדה. ככה לא רוקדים היום במועדונים. שם זה הפך להיות מכאני והמוסיקה נשמעת אותו דבר.
אבל עכשיו חופש. חופש מתפרץ ואני מאושרת. כל כך מאושרת שבא לי לצרוח ולבכות. מלטפת, מתפרעת במקצבים לטיניים, אפריקאים, סקסיים, מוזרים, כאלה שלא קשורים למוסיקה וכאלה שכן, מטלטלת ישבנים, שדיים, ידיים. נושמת, מסתחררת, מחייכת. התנועה בוכה וצוחקת את האושר שלי במקומי.
שלושה אנשים רוקדים באמצע הרחוב והעוברים ושבים מסתקרנים, מחייכים, עוצרים לרגע להסתכל, מצטרפים ורוקדים איתנו. מפלרטטים. בחור אחד גונב כמה דקות על אחת הדרבוקות, משנה לנו את הקצב. פתאום אנחנו הרכב של כעשרה חבר'ה. כמה שנראים תושבי פלורנטין בוהמיים, אפריקאי, כמה ערסים, אתיופי או שניים, ואנחנו. הסקסופון משמיע את הגרסה הכי מדהימה ששמעתי ל- Besame Mucho לצלילי דרבוקות קצביים. מנגנים מדהים שאפשר לעוף... כולנו רוקדים, כולל הערסים (בחיי, נשבעת!), וטוב לכולנו יחד. נעים כזה. המנגינה נפסקת והערסים פוצחים בפזמון מזרחי מאחרוני הלהיטים. משתלב מדהים בקצב. "כולם צריכים להתבטא" מחייך החצוצרן. הוא חוזר לנגן כשלפתע פונה אליו אחד הערסים ואומר "אחי, שים שים משה פרץ". אנחנו צוחקים ומחייכים וממשיכים לרקוד. לחיי העצמאות והאחדות. ככה זה בישראל. וזה, אם תשאלו אותי, חלק מהקסם שלנו.
זה שם וזה בוער בי כבר שנים. משהו בי רוצה להישמע. קול, צבע, צורה, תנועה... אין לי מושג מה, וזה גם לא משנה. ואני... אלופה בלסגור, להסתיר, להסתתר, להתנתק מהעולם ומה שקשור בו. אני כותבת והבטן שלי משתוללת. ואני סוף סוף נכנעת לה ונושמת את הנשימה הכי עמוקה שאני יכולה מבלי להיחנק, וכותבת. הפעם לא למגירה ולא למחברת הפרטית שלי, שאוי ואבוי אם מישהו רק יעז להציץ בה. אני כאן, ואין לי מושג מה יקרה פה. אין לי מושג מה ייצא ממני. אבל כנראה שהגיע הזמן. מגיע לי להקיא את האוקיינוס הזה ממני, כי הגלים שלו כבר יצאו מכל פרופורציה אפשרית. אז זה עדיין לא שמי האמיתי, אבל לא כי אני רוצה להסתתר. אולי כי אני רוצה להיחשף לאט לאט, כמו שמשילים בגדים במשחק מקדים. וגם כי בעולם הגוגל, תודו, זה עלול להיות קצת יותר מדי...
אז מי אני? כבר מזמן הגעתי למסקנה שאין לי באמת מושג. ההגדרות האלה משתנות מיום ליום והן בטח בכלל לא רלוונטיות. כי "אני" משתנה מיום ליום. ו"אני" מבינה מיום ליום. ושוב לא מבינה כלום. ואולי הכי כיף זה להבין שאני בכלל לא מבינה כלום. ועוד יותר כיף שאני גם לא יודעת כלום. אז אפשר פשוט לחיות בסבבה אין סופית שכזו. גם אם אתה האדם הכי עמוק עלי אדמות.
עד לא מזמן הלא נודע הפחיד אותי פחד מוות. ולא סתם אני אומרת מוות. מוות כי ממש ראיתי את עצמי מתה ואת העולם שלי חרב בתוך הלא נודע. ושלא תטעו, אני אדם מאוד אופטימי מטבעי... הרבה קרה מאז ועד עכשיו. לאחרונה הלא נודע הזה התחיל להטריף אותי בקטע טוב. הלא נודע מרגש! הוא פותח הרבה הזדמנויות, אפשרויות, מציאויות. אז הקטע החדש זה לא לדעת :-)
ולהמשיך ללמוד, לגלות, לשאול שאלות, לטייל, לרקוד, לבלות, ליצור, לדבר, לעשות אהבה, לשיר, להקשיב, לנשום, לעשות שטויות, להימאס, להתרגש, להיפתח, לקרוא, אבל לא עיתונים, ללכת לים, לא לראות טלויזיה, לא לשמוע חדשות, לעשות יוגה, להתאהב, ללטף חתולים, לגלוש באינטרנט, לשמוע מוסיקה, להכיר אנשים מגניבים, להתלבש, לקנות, לאכול שוקולד וסושי (יאמי!), לפתוח ולסגור מעגלי נשים, לצפות בשקיעות.... - כל הדברים שאני אוהבת לעשות (בטוח שכחתי משהו). אה... ולכתוב בלוג, משהו שאני כבר מתחילה להתאהב בו.
אבל הכי חשוב, בינינו, זה ליהנות כאילו אין מחר. לתפוס את הרגע בקטע הכי חי שלו. גם אם לפעמים אנחנו שוכחים. הרגע לא חוזר. וזה מה שאני באמת משתדלת לעשות כל יום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
