האנורקסיה שלי.מחלת הנפש שלי.

היי.אני לא יודעת מאיפה להתחיל.

לפני כמה ימים,חזרתי להיות בקשר עם אבא שלי,אחרי כמה שנים טובות של נתק.

הנתק,נגרם בגלל אישתו המפלצת,שהציבה לו אולטימטום או היא או אני.כשאני אומרת היא,אני מתכוונת לאישתו.

הוא כמובן,בחר בה.היתי בת 12.לא עשיתי כלום.באמת שהיתי ילדה טובה.

עברתי חרם באותה התקופה,לאמא היה חבר ולכולם היו הצרות שלהם...לא באמת היה זמן אליי.

הבנתי את זה.לא באתי בטענות....בכל מקרה,זה היה המצב.

נותרתי לבד.עברתי תקופה ממושכת של דחייה מצד החברה,חוסר קבלה ותחושת בדידות ללא סוף.

הרגשתי כאילו החיים שלי הולכים להיות ככה,תמיד.

חיים של בדידות ושל לבד,כילדה המוזרה,שאף אחד לא רוצה אותה או צריך אותה בחיים שלו.

השלמתי עם זה.ניסיתי ללמוד לחיות עם זה.פשוט הסתגרתי בתוך עצמי ככל שיכלתי,וניסיתי לא להפריע לכולם.

השאיפה שלי באותה התקופה היתה להיות אוויר,פשוט לא להפריע לאנשים.הרגשתי מטרד.פשוט ככה.

בסופו של דבר,עם השנים פיתחתי אנורקסיה,ואושפזתי כפי שכתבתי כאן בפוסטים קודמים.

זו היתה תקופה מאוד מאוד קשה בחיים שלי,שבעיניי תלווה אותי לאורך כל הדרך.

בזמן האשפוז,הפרופסור והפסיכולוגית שלי החליטו להזמין את אבא שלי לברור,לשיחה.לשמוע את הצד שלו.

הם לא הציבו בפניי אפילו בחירה.פשוט קבעו לי עובדה,שלא יכלתי לומר לה לא.אף אחד באמת לא שם עליי.

רתחתי מזעם.איך הם מעזים?הרי רציתי שהוא יצטער ויראה את מי הוא עזב,כשאגדל ואתפתח,ואהיה לאישה מצליחה בכל התחומים,ואז הוא יצטער על הרגע שבו ננטשתי על ידו.הרגע הזה,שאני אהיה למלעלה,לא חלשה יותר אלא חזקה.השאיפה הזו לפרפקציוניסטיות...להיות הכי מכולם,גברה והפכה לאובססיה.יותר חשוב מהכל,להיות בקצה,הכי קיצונית,לדבוק במטרה,לא ליפול,בכל מחיר....לא הבנתי את המחיר שאני שילמתי.

לא הבנתי שאני מאבדת את עצמי כדי להיות מישהי אחרת.מבחוץ שידרתי קשיחות.אבל בפנים,לא אהבתי ולו חלק אחד בעצמי.פשוט שנאתי את עצמי.שנאתי את עצמי ברמות כאלו שעשיתי הכל כדי להימנע מלהסתכל על עצמי.פשוט לשנות את עצמי.ד"א,כפי שאתם יכולים לנחש,אובחנתי כסובלת יחד עם האנורקסיה,בBDD חמורה מהרגיל,שלקח המון המון זמן לעבוד עליה...וגם היום,אני חצי קלא'ץ לגביי זה.אבל זה לא הנושא כרגע.

בסופו של דבר,אבא אמר את מה שהיה לו לומר,הלך ולא חזר או התקשר.לא הופתעתי,ידעתי מי החומר שאיתו אני מתעסקת.או יותר נכון הם.

בכל מקרה,לאחר בערך יותר משנה לאחר שהשתחררתי,או יותר נכון-ברחתי מהמחלקה,החלטתי ליצור איתו קשר,ולשבת ולדבר.

אין לי שמץ של מושג מה לעזאזל עבר בראש המטורף שלי,אבל פשוט רציתי את זה.ושילך כוס אמא שלו.

ישבנו,דיברנו.אני לא יודעת איך יכולתי לחוש תחושת אמפתיה כלפיי בן אדם שכ"כ תיעבתי,כ"כ שנאתי שעצם המחשבה עליו היתה גורמת לירידת סוכר מעצבים אצלי.ואישתו...חתיכת צבועה בת זונה.היא הרסה לי את החיים.ועוד האשמתי את עצמי.איך יכולתי?

מה ילדה תמימה בת 12 מבינה מהחיים שלה?איך אישה כמוה יכולה להתייחס אלי בצורה שהיא התייחסה?גם אם היא הרגישה מאויימת..היא מתעסקת עם בני אדם,לעזאזל.לא עם חפצים.ראבק,בני אדם!!!!!

לא הבנתי את זה אז,האשמתי את עצמי.

והיום,אני לא יודעת איך,אבל הגעתי למצב של דיבור יום יומי כזה איתה.אני מרגישה בן אדם מטומטם.

הרי בפנים היא לא סובלת אותי,ורואים את זה בעניים שלה.ברמה כזו שכל שקל שיוצא מהכיס של אבא שלי,עובר דרכה.

וזה לא שהוא או היא כאלה מסכנים,הם גרים בבית 6 קומות עם בריכה סנוקר וסאונה ומה-לא.יש להם עסקים מצליחים והם מליונרים.

אמא שלי לעומתו,נכנסה לחובות בגלל ההוצאות של הטיפולים בטראומות שלי,שרובן דרך אגב,באשמתו בלעדית.

הוא לא שם זין.לא באמת אכפת לו.

אני מרגישה מטומטמת.

אתמול הבנתי,שתמיד בער בי הרצון הזה להעריץ ולאהוב את אבא שלי בגלל מי שהוא,להאמין בכל הלב שלי שיש אותו,שם בשבילי,כי הוא קודם כל אבא.שלא יוותר עלי,או יחסיר ממני.לפחות לא מהלב שלו.וזו,אני מניחה,היתה הסיבה לכך שכל כך שמחתי לראות אותו שוב.פשוט קפצתי על המציאה.זה אבא שלי! האבא שלא היה לי כל השנים!אחרי כמה ימים,כרגע,או יותר נכון אתמול בלילה,הוחזרתי למציאות והבינותי שלא כך הדבר.

הוחזרתי לקרקע,השתרשתי שוב באדמה.הבנתי שהערפל הזה הוא לא המציאות שלי.לא הפעם.

הבנתי שהאבא הזה הוא אותו אבא שהיה אז.שהחרטה שלו לא אמיתית,שלא נדבר על אשתו,שהחרטה היחידה שלה היתה שלא חנקה והרגה אותי במו ידיה עוד כשיכלה.

האמת שמאישתו באמת לא אכפת לי.וגם לא מהילדים שלהם.הם לא באמת אחים שלי.לא מאה אחוז ביולוגית,ובטח שלא מנטלית.אז על הזין שלי גם זה.

אתמול,כפי שכתבתי,הטיחה בי המציאות בסטירה מצלצלת לפרצוף.הבנתי בדיוק מול מי אני עומדת.

אבא שלי,לא באמת מצטער.הוא אותו בן אדם שהיה לפני כמה שנים.בדיוק אותו אחד.ולא טיפה אחת שונה.אותה גברת בשינוי הדרת.

בכיתי,כאב לי.אבל הבכי הזה,היה בכי של השלמה עם המציאות.הפסקתי להאשים את עצמי בטעויות של אחרים.

מישהו חכם פעם אמר לי,שאני לא יכולה להכיל את הכאב של כולם.

בטח שלא את הפאקים שלהם.גם אם זה אנשים שצריכים להיות ממש קרובים אליי,כמו אבא שלי למשל.

הפנמתי את המשפט הזה.הבנתי שאני באמת לא יכולה להכיל את כל זה.זו לא אשמתי.

אותו בן אדם אמר לי גם שכל אחד בוחר בדרך שלו לחיות ובפילוסופיה שלו לדגול בה.אבא שלי בחר.אין לזה שום קשר אליי.

הנזק נעשה.אני גדלתי בלי אבא.ושום דבר שהוא יעשה יכול היה לשנות את זה.פשוט כאב לי שהוא לא מתחרט.

אם המצב היה הפוך(והוא בחיים לא יהיה כזה) היתי נותת הכל מבחינה חומרית ומנטלית בכדי לפצות על זה.

דבר נוסף שלעולם לא הבנתי הוא,איך הוא יכל לעשות לי את זה?הרי גם הוא גדל בצורה מאוד מכוערת וקשה,ולא היה לו את החום הזה כילד.אז למה הוא עושה את זה לילדה שלו?כי אני לא חלק מאישתו החדשה?בגלל זה?אני עדיין הילדה שלו.

הוא לא יכול להתעלם מזה.

יש בי כעס,ותסכול מסויים.אבל אני לא אתן לזה להגיע אליי בצורה כזו שוב.לא הפעם.

היה נחמד אם היה לי אבא אמיתי.ועם זאת,על הזין שלי.זה עובר ליידי.