הייתי אצל סבתא השבוע והיא הקריאה לי כל מיני קטעי מסע מכל מיני מקומות בהם ביקרה; מתהליך העליה לארץ שעבר דרך ספינה שיצאה מאודסה לכיוון הארץ, בדרך עוברים את טורקיה ואיי יוון, הכל מצטייר בצורה כ"כ אמיתית שאפשר לגעת דרך המילים. היא מתארת את הנוף ואת האנשים, את תווי פניהם של החסידים שבאו ועזרו ושכנעו אותם, את ההרגשה המשונה של להגיע למקום חדש ולהתחיל מאפס, אבל עם זאת מקום שכל הקרובים שלך הגיעו לשם. "ביום שאבא שלך בא להודיע שהוא מתחתן עם אמא שלך הוא אמר ככה: "אמא, אני מתחתן, ואני נוסע לחיות בישראל." בלי שום הקדמה ובלי שום היסוס, במעט התרסה אך תעוזה" היא מחייכת בעודה נזכרת, אישה בת השבעים וחמש שיושבת מולי, מלאת קמטים ועייפות. היא ממשיכה להקריא לי כל מיני מקומות וסיורים שדאג להם האולפן כמו בבית לחם ובירושלים, רמת הגולן וים המלח. אני מקשיבה לה באוזן אחת ואת האוזן שנותרה אני מחברת לדימיון ומאפשרת לעצמי להפליג. "וסבתא, תגידי, כל מיני רישומים של הרגשות ותחושות יצא לך לכתוב?" אני שואלת ותולה בה את אותו המבט שהיה לי כשהייתי בת שש, יושבת ומחכה בשקיקה שתספר לי עוד סיפורים על הילדות של אבא. "לא, כאן לא. זו היתה מחברת מסע עבורי; הייתי כותבת כל מיני זכרונות מכל מיני מקומות" היא נאנחת וחוזרת לעיין במחברת החומה. בעודה מדפדפת בין הדפים, אני שמה לב למספר מעטפות שמציצות להן מהמגירה. "אלו תמונות, נכון?" אני שואלת והיא מחייכת, כן, אלו תמונות. שלי, של אבא שלך, של אמא שלך, של כולנו" היא אומרת ומוציאה אותן מהמגירה. בכל מעטפה מצבור תמונות שונה: תמונות מהחתונה של ההורים שלי, תמונות ילדות של אבא שלי, תמונות שלה בהיותה צעירה, תמונות של כולם יום לפני העזיבה והעליה לארץ ועוד תמונות רבות של אנשים שאף פעם לא הכרתי ולא אזכה להכיר. "הנה, תסתכלי" היא אומרת ומושיטה לי תמונה בגודל כף היד. בתמונה מחייכת לה נערה כבת עשרים, שיערה אסוף וחיוך גדול מתוח לה מלחי ללחי. התצלום הוא בשחור לבן ומאחורה כתובה השנה 1958. "זאת את?" אני שואלת בהפתעה. "כן! מה, לא מזהים?" היא מצחקקת, תסתכלי טוב אולי תמצאי דברים דומים" היא קורצת. אני מסתכלת בתווי הפנים שלה ואחרי זה בתווי הפנים של הבחורה בתמונה ומתחילה להבחין בדמיון. העיניים החומות הגדולות, העף שמתעקל לו בקצה והחיוך. החיוך שאבא שלי לובש היום ואני ממהרת מיד אחריו. "וואו, סבתא. את מדהימה!" אני אומרת ומחייכת. היא לוקחת ממני את התמונה ומעיפה מבט נזכר, הייתי בת עשרים. בת עשרים הייתי כשנשלחתי לעבוד באחת הערים היותר מרוחקות למשך תשעה חודשים. את התמונה הזאת צילם אחד מהחבר'ה שגר איתנו במגורים המשותפים" היא מתענגת על הזכרון. אנחנו ממשיכות לדפדף בעוד תמונות, רובן עדיין בשחור לבן, וברובן אינה מחייכת אלא נראית רצינית וייצוגית בעבודה. אני מוצאת תמונות מהחתונה של ההורים שאף פעם לא ראיתי; תמונות בהן הם מחייכים ולשם שינוי נראים מאושרים, דבר שמאוד קשה לראות אצלם היום. אני מצלמת כמה וכמה אני מבקשת לקחת לעצמי, ליומן, שיהיה.
"תגידי, סבתא, אני יכולה לקחת את התמונה שלך?" אני שואלת בחשש ומצביעה על התמונה המחייכת. היא מסתכלת עליה במבט שלא בטוחה כי הכרתי עד לאותו רגע ומושיטה לי אותה. "כמובן מתוקה, קחי" והיא נפרדת ממנה, מהבחורה הצעירה בת העשרים שמחייכת לה אי שם בשנת 58'.
אני אוספת את התמונות שבחרתי ומחביאה אותן ביומן. מאוחר יותר, לאחר שאני מגיעה לבית ספר איתו אנחנו עובדים ובו מעבירים את ימי הפעולות, אני מוציאה אותן: את חמשת התמונות, ומתוכן גם התמונה של סבתא.
"סבתא, תבטיחי לי שתכתבי על עצמך יותר. שתשבי ותכתבי על הילדות שלך ועל תקופת הנערות, על איך הכרת את סבא ולמה החיים הובילו אותך לאן שהם הובילו. כן, אני יודעת שכל אחד והגורל שלו ולכל אחד מוכתבת הדרך שלו לחיות ולכל אחד היעד שלו, אבל את תלכי מתישהו. בשלב מסויים את תלכי ולא תיהי כאן לספר את הסיפור שלך, ואני לא אדע מי היתה סבתא שלי בשנות החמישים ולא בשנות השישים וגם לא בשנות האלפיים.
סבתא, תבטיחי לי שתכתבי."
I just want them to know
That I gave my all, did my best
Brought someone to happiness
Left this world a little better just because
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
