"גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות."

זו תקופה של משברים אישיים; אנשים הולכים ברחובם האישי, ובכל רחוב חמש נקודות שבירה כשהשיא השבירה תמיד נמצא באמצע, או בסוף, או בהתחלה. אצל כל אחד יש את השברים האישיים שלו שמונעים ממנו להתקדם בצורה בה היה רוצה או בדרך בה היה רוצה, הם מצלקים אותו ולא משאירים הרבה מקום לאתנחתות קומיות או לאנחות מנוחה.

אתה לא משאיר לי מקום, אני אוכלת את עצמי ואני לא יודעת מה הולך. לגיטימי שלא תדע מה אתה רוצה אבל זה לא בא על חשבוני, צר לי. צר לי שאני לא יכולה ל יות מספיק מוכשרת בשביל להפריד רגש מסיטואציה; מצטערת שאני מונעת כ"כ מרגש וכ"כ אכפת לי, שאני הופכת עולמות לעיתים רק בשביל עוד כמה דקות. אני לא מחכה ל'תודה' או לאיזשהי הערכה מיוחדת, אני מצפה שתחליט מה אתה רוצה; שתוריד ממני את המועקה של ה"לחכות/לא לחכות ו לעשות/לא לעשות" כי אני על סף קריסת מערכות כוללת ופשוט לא מסוגלת יותר לשאת את עצמי.

אני עייפה מלהיות בין השורות, ממצבי ה"נוגע-לא נוגע" האלו ובמיוחד מהמסרים אותם אני חושבת שאני מקבלת.

די, בבקשה.

"I thought I was ready to bleed
That we'd move from the shadows on the wall
And stand in the center of it all"