"העניין לגבי הייזל הוא כזה: כמעט כולם אובססיביים ברצון שלהם להשאיר חותם בעולם. להנחיל מורשת. להאריך ימים אחרי המוות. כולנו רוצים שיזכרו אותנו. גם אני. זה מה שהכי מציק לי, שאהיה עוד קורבן שכוח של הנסיבות, במלחמה העתיקה וחסרת התהילה כנגד המחלה.
אני רוצה להשאיר חותם.
אבל, ואן האוטן: החותם שאנשים משאירים הרבה פעמים דומה יותר לצלקת. אתה בונה קניון מזוויע בכיעורו או שאתה מתחיל הפיכה או שאתה מנסה להיות כוכב רוק ואתה חושב, "עכשיו הם יזכרו אותי", אבל (א) הם לא זוכרים אותך, ו(ב) כל מה שאתה משאיר אחריך זה רק עוד צלקות. ההפיכה שלך הופכת לדיקטטורה. הקניון שלך הופך למפגע אסטטי.
(בסדר, אולי אני לא כזה כותב מחורבן. אבל אני לא מצליח לצרף את כל הרעיונות שלי זה לזה, ואן האוטן. המחשבות שלי הן כמו כוכבים שאני לא מצליח לגבש לצביר.)
אנחנו כמו חבורת כלבים שמשתינה על ברזי כיבוי שריפות. אנחנו מרעילים את מי התהום שלנו עם השתן הרעלני שלנו, מסמנים על הכל "שלי" בניסיון מגוחך לגבור על המוות. אני לא יכול להפסיק להשתין על ברזי כיבוי שרפות. אני יודע שזה אידיוטי וחסר תוחלת - בעיקר חסר תוחלת במצבי הנוכחי - אבל אני חיה כמו כל חיה אחרת.
הייזל שונה. היא פוסעת בקלילות. אני אומר לך, פטר קשישא, היא פוסעת בקלילות על האדמה הזאת. הייזל יודעת את האמת: הסיכוי שלנו לפגוע ביקום שווה לסיכוי שלנו לעזור לו, ואין לנו הרבה סיכוי לעשות אף אחד מהשניים.
אנשים יגידו שזה עצוב שהיא הותירה צלקת מזערית יותר, שפחות אנשים יזכרו אותה, שהיא היתה אהובה לעומק אבל לא לרוחב. אבל זה לא עצוב, ואן האוטן. זה ניצחון. זאת גבורה. זאת הגבורה האמיתית, לא? כמו שאומרים הרופאים: ראשית כל, אל תזיק.
הגיבורים האמיתיים הם בכל מקרה לא האנשים שעושים דברים; הגיבורים האמיתיים הם האנשים שמבחינים בדברים, ששמים לב. האיש שהמציא את החיסון לאבעבועות השחורות לא באמת המציא משהו. הוא רק הבחין בכך שאנשים שנדבקו באבעבעות הבקר לא חוטפים אבעבועות שחורות.
אחרי שסריקת ה-PET שלי הוארה כולה, התגנבתי לטיפול נמרץ וראיתי אותה שוכבת שם מחוסרת הכרה. פשוט צעדתי פנימה בעקבות אחות עם תג והצלחתי לשבת לידה בערך עשר דקות לפני שתפסו אותי. באמת חשבתי שהיא תמות לפני שאספיק להגיד לה שגם אני עומד למות. זה היה אכזרי: התוכחה המכנית הבלתי פוסקת הזאת של טיפול נמרץ. מי סרטן כהים טפטפו לה מהחזה. העיניים עצומות. מצונררת. אבל היד שלה היתה עדיין היד שלה, עדיין חמימה, והציפורניים שלה היו צבועות במין כחול כהה כמעט שחור, ופשוט החזקתי לה את היד וניסיתי לדמיין את העולם בלעדינו ובמשך איזו שניה אחת הייתי בנאדם מספיק טוב לקוות שהיא תמות, כדי שהיא לעולם לא תדע שגם אני בדרך. אבל אז רציתי עוד זמן איתה כדי שנוכל להתאהב. קיבלתי את המשאלה שלי, נראה לי.
השארתי את הצלקת שלי.
אח אחד הגיע ואמר לי שאני צריך לצאת, שאין אישור לכניסה למבקרים, ושאלתי אם היא בסדר והוא אמר, "היא עדיין צוברת מים." ברכת מדבר, קללת ימים.
מה עוד? היא כל כך יפה. לא נמאס לך להביט בה. אתה אף פעם לא חושש שהיא חכמה יותר ממך: אתה יודע את זה. היא מצחיקה בלי להיות מרושעת. אני אוהב אותה. יש לי כזה מזל שאני אוהב אותה, ואן האוטן. בעולם הזה אתה לא מקבל אפשרות לבחור אם תפגע, פטר קשישא, אבל יש לך יכולת מסוימת לבחור מי יפגע בך. אני אוהב את הבחירה שלי. אני מקווה שגם היא אוהבת את שלה."
(אשמת הכוכבים/ג'ון גרין)
אין לי יותר מדי מה לומר חוץ מזה שאלו הם שני העמודים האחרונים של הספר שאני לא מפסיקה לקרוא בשעות האחרונות, פעם אחר פעם.
כואב לי הלב. והגב. ליטרלי ממש. אני לא יודעת ממה זה ואיך זה, אבל גם בתוך הבטן יושב לו כדור שגדל וגדל ותופס נפח לא הגיוני.
"שנים הם נפתחים ונשארים סגורים,
נאחזים ברוח.
כל אסון רודף אחר, זה בא, זה מדבר,
חוזרים לפצע הפתוח"
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
