מישהו פעם אמר לי שלכל מגע, קול וזיכרון צריך להישאר משהו סימבולי שיסמן תקופה. שיחתום עם ברקו שאין להעבירו פעמיים, אלא רק פעם אחת. פעם אחת ודי. חותמת שרופה ושורפת שטובעת עמוק עמוק בין סידן לברזל, חלבונים או שומן. בין האהבה שלי או למה שהיה במקומה פעם לבין העדשים האלו. עדשים. רק שוקולד יגרום לי לנשוך את הלשון וללקק את השפתיים ברוק מריר. כנראה שבכל זאת ללשון יש תפקיד אחר מלבד הרעיון האנטומי.
אנטומיה. בכלל, אתה היית זה שדחף אותי ללמוד רפואה. אפילו לא זוג הזקנים הממורמרים האלו שיושבים כפופים כל היום בחדר חשוך מלא דיסקים ודי.וי.די חורק. מעולם לא הבנתי מה אני עושה שם, בקורסים ההם, עם המרצה הנהדרת שמלאה ב- בלה בלה. כן כן, בלה בלה. זוכר מהיכן זה נובע?
ונשבעת שהכל יהיה במרחק נגיעה, שנשיג את החלומות שלנו כמו שמורידים כוכבים מהשמיים. אחד אחד, מהר מהר. לפני שמישהו יבוא ויגלה שדבר כזה עלול כ"כ לא להיגמר. אבל אף אחד לא בא. אף אחד גם לא היווה איום. היה לך משעמם בלילה שחור כשדשא מעקצץ לך את הגוף וכפות הרגליים, לוחש לי באוזן שהלילה הוא נצחי והוא רק שלנו. הוא רק שלנו ולא של אף אחד אחר! ובכלל, לא צריך לנתח את הסיטואציה, כי מה הטעם? הטעם די מר, תודה. אבל בימים אלו דבר כבר לא משנה כמו פעם.
אין כבר שמיים כחולים כמו שהיו איתך. אין שמש זורחת וצהובה וציורית שהיה לי כ"כ נוח לשלוף מהאגדות ברגע, בצ'יק. בצ'יק, אתה קולט? עוד כשהסתכלנו אז צ'יקן ליטל, כמו כלבים ריירנו על מסך ענק; על קולות חזקים שעטפו את המחשבות כמו רכבת הרים- צרחנו ונפל לנו הלב עם השחקנים, לא משנה עד כמה גרועים הם היו. דמויות מצוירות מטיילות לך ולי באישונים, מטופפות במהירות מופרזת ובלתי ניתנת לעקיבה. פתאום לשדוד את האושר היה קטן עלינו...
אז מבחינתך מלבד שוקולד לא הותרת בי דבר. רק עדשים קטנים, עגולים, ממולאים קרם אגוזים עצוב. או שאני עצובה. עוד לא החלטתי בגלל חוסר ריכוז וקולות מעורפלים שנכנסים ויוצאים לי מהראש.
יש לי עיקצוצים קטנים על המצח, ועל המרפק, ועל האצבעות. אפשר ממש לחוש את הדשא הקצוץ ההוא, השורף ההוא, ממש כמו אחרי גילוח. ופתאום כל מה שבא לי לבקש זה רק קצת שקט, שתצא מהמחשבות ותיקח איתך את העדשים האלו כי שוקולד לא עושה לי טוב. אני אלרגית. וכן, יש לי פריחה. ולא,
זהו לא סרט מצויר.
"זה היה עוד בתקופה שבה ידעתי לכתוב. היום נדמה לי ששכחתי.
-לא שוכחים לכתוב"