"גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות."

במבט לאחור לא הייתי לוקחת את שטר 200 השקלים ששכב על השידה אצל סבתא ומחביאה אותו אצלי, ורק כעבור שבוע וחצי בזמן שהייתי חולה מחזירה לה אותו מהר מהר אל תוך התיק. זה היה מונע ממנה את ההתרוצצות בין הבתים, התשאול אצל כל בני הדודים שלי ובעיקר את הבכי המר שהיא בכתה על כך. הייתי גם משתדלת שלא לקפוץ אל תוך הבריכה בכיתה ב' כשהיינו בנופש של יום באיזה קיבוץ לא רחוק מכאן מטעם המילואים של אבא. סביר להניח שזה היה מונע מהסנטר שלי להיחתך וממני לקבל תפירה לייב בגיל 7 כשמעלי רופא ואסיסטנטית המדברים איתי על בריכה; מחט עם חוט היוצאת ונכנסת אט-אט אל תוך הבשר ובפינת החדר אמא בסוף חודש שמיני שבוכה בהיסטריות על הבת שלה שיושבת בצורה רגועה ביותר על כסא כמו אצל רופא שיניים.

במבט לאחור הייתי ממשיכה לנגן בפסנתר ולא מפסיקה בגיל שמונה, בדיוק כמו שהייתי ממשיכה לרקוד ולא מפסיקה בכיתה ב'. לנגן על פסנתר אחרי ארבע שנים של נגינה אני לא זוכרת ומהריקוד קיבלתי את הפריסטייל שמאפשר לי להזיז את האגן כאוות נפשי. בניגוד לכך, אם לא הייתי רצה במדרגות בגיל שלוש מהר מהר למטה כשכל החברים מחכים לי אולי לא הייתי ננשכת במותן ימין מהבולדוג העצום של השכנים שאחר-כך ישב במעצר כלבים (מסתבר שיש אשכרה דבר כזה).

במבט לאחור לא הייתי ממשיכה להיות חברה של אותן השכנות מלמעלה. אחת גדולה ממני בשנה ואחת קטנה בשנה, שתיהן לא התקדמו יותר מדי בחיים ונשארו לגור באותו החור שגרתי בו למשך עשר שנים, כשאני המשכתי הלאה, עברתי דירה והשגתי לא מעט בחיים שלי עד עכשיו. סביר להניח שאם לא היינו חברות אבא שלי לא היה צריך לפגוש אותי באחה"צ קייצי עומדת בשורה יחד עם עוד ילדים מהשכונה וצועקת "אנחנו בצבא ולא בבית זונות" כשאין לי מושג על מה אני מדברת בכלל. אולי גם לא הייתי צריכה להביא אינספור מתנות שאמא היתה מביאה מהעבודה בשביל לקנות את החיבה והאהבה שלהן בעיקר בשביל לא להיות לבד. אולי אז אחת מהן לא היתה מושכת לי בצמה ואני בתגובה הייתי רצה הביתה לבכות לאמא שלי והיא כתשובה פשוט אמרה ש"היית צריכה להחזיר לה ולא לעמוד מהצד", ומה לעשות שלהורים יש קטע בלדפוק את האישיות שלך בצורה כזו או אחרת.

במבט לאחור הייתי רוצה להינות מהילדות שלי עוד קצת, עוד טיפה. להפוך את המודעות שקיבלתי כלפי הגוף שלי מכיתה ז' לכיתה ח'-ט' כי אז זה היה מאפשר לי להיות אני קצת יותר, בלי לדפוק חשבון ובלי להתחמק, בלי להפוך להיות ילדת מחשב כל כיתה ח' כשכל החברים ה'טובים ביותר' הם מעבר למסך ואי שם רחוק מפוזרים ברחבי הארץ. אולי זה היה נותן לי סיכוי להתחבר לאלו שהיו לצידי כל הזמן, להשקיע בהם יותר ובעצמי יותר ולא להרוס לעצמי את העיניים אל מול המסך הקורן.

במבט לאחור הייתי מצטרפת לתנועה מוקדם יותר אילו ידעתי שזה אפשר ובוחרת מגמת תיאטרון במקום אמנות. זה לא שלא נהנתי באמנות ולמדתי המון מכך, אבל ללא ספק הייתי מתפתחת יותר בתיאטרון בעקבות העובדה שאני בן אדם של במה ואין דבר שאני אוהבת יותר מאפשר להופיע, ואין זמן שעובר לי מהר מדי כמו שהוא עובר כשאני על הבמה. סביר להניח שהיה לי יותר קל והיו לי הזדמנויות אחרות בחיים, אבל אני לא מצטערת על שבחרתי.

במבט לאחור הייתי יכולה להמשיך עוד ועוד אבל מרגע לרגע כשאני חושבת על דברים ומנסה לנסח אותם או לכתוב אני מבינה שזה מיותר. אם יש משהו שלמדתי לעשות די מהר זה להשלים עם הדברים והבחירות שלי כמה שיותר מהר. לפני שנה וחצי, כשיצא לי לבלות שלושה ימים בחיפה במהלך חופשת סוכות עם שמונה-עשר חברים אחרים, בדירה שהיא לא שלי בכלל, התהלכתי עם חבר מאוד מאוד טוב שלי ממרכז הכרמל אל עבר נווה שאנן. "אתה יודע, חשבתי על זה הערב, ואולי לא היינו צריכים להגיע לדירה הזאת וממש להחריב אותה כמו שניסינו לעשות עד עכשיו. נכון שאנחנו ננקה, אבל היי- לא מרגיש לי בסדר, אני אפילו קצת מתחרטת על שהגעתי" אני אומרת בזמן שאנחנו חוצים את הכביש הרחק מחזירי הבר. "את יודעת" הוא מתחיל, "אם יש משהו שלמדתי זה לא להתחרט. אני פשוט לא מאמין בחרטות, לא רואה טעם בשבילן. בזבוז של זמן מבחינתי. אני עושה דברים כי באותו הרגע הם נראים לי הכי חשובים, הכי נכונים ובעיקר הכי טובים בשבילי. אז אולי הם לא אידיאלים, וטעויות קורות ואפשר לומר גם סליחה, אבל חרטות גורמות לייסורים. אז או שתלמדי לא להתחרט על דברים או שפשוט מראש לא תעשי דברים שאת עלולה להתחרט עליהן."

מאז, אימצתי לעצמי את הגישה של חוסר חרטות. אז יש אלף דברים וטיפים שלמדתי במהלך הזמן, אחרי הרבה דברים שחוויתי והתנסתי בהם, ונכון שהם יכלו להיות טובים יותר אבל הם היו טובים מספיק או הכי נכונים מספיק באותו רגע. זאת לא התנערות מאחרויות, אבל זה פשוט הבנה וקבלה שדברים הם תהליכיים והכל קורה בעתו ובזמנו שלו. אז במבט לאחור

אולי הייתי מפסיקה להתחרט.