"גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות."

את הארי פוטר תמיד אהבתי, גם כדמות בסרט וגם כדמות בספר שם התחברתי אליו יותר מפאת האפשרות לדמיין אותו ויזואלית אבל להיכנס לו יותר לראש וללב. היתה לי פעם שיחה עם מישהי שאמרה שאף פעם לא רוצים את הגיבור הראשי. ומה זה אומר? זה אומר שהוא חכם, הרפתקן, אמיץ ונועז אבל אף אחת לא באמת רוצה אותו כי הוא מוצג בפן הגיבור ולא בפן הגבר. לאורך כל הסרטים והספרים של הארי פוטר היו נגיעות וקטעים שג'יי קיי רולינג ודיוויד היימן דאגו להכניס ולהזכיר שלאורך כל ההתמודדות הבינאישית של הארי עם וולדמורט ויחד עם כל הקונפליקטים הקיימים בחייו של 'הילד ששרד' ישנו גם הליך ההתבגרות שלא פינה יותר מדי מקום. רק המחשבה על מה שהארי, כדמות, היה צריך לשאת ולעבור לאורך כל סדרת הספרים מעוררת התפלאות של 'איך הוא עמד בזה?' שהרי זהו היופי בספרים: היכולת לדמויות להיות נצחיות ועמידות בפני הכל וכולם, לעבור את כל המכשולים הגדולים והבלתי אפשריים ועדיין לשרוד, להישאר יפהפיות ושובות לב. הארי פוטר היא סדרת הספרים היחידה שאפשר לעבור עליה אינספור פעמים הלוך ושוב, הלוך ושוב בלי להרגיש בזבוז של זמן או חוסר רלוונטיות. הנוכחות המתמדת של הפרטים הקטנים שגברת רולינג לא מאפשרת לנו לפספס נותנת את מקסימום ההנאה במינימום המחיר. חוסר תחושת הזמן שמלווה את כל סדרת הספרים, אי היכולת להצביע על התקופה המדוייקת שמתוארת במהלך הספרים היא נהדרת בעיני. כיף לדעת, להיווכח, לקרוא ולראות שהמרכז הוא לא המראה ולא הטכנולוגיה אלא הקסם. הקסם והיכולת לדמיין ושני אלו הגורמים לדמויות להיפגש פנים ול פנים בין כה וכה. הדמויות לא מכירות באפשרות אחרת, גם עם מכתבי הדואר שנשלחו דרך הינשופים (אינספור הפעמים שבהם הדוויג עפה הלוך ושוב), גם עם האפשרות לדבר דרך האש (בסרט החמישי שם הארי מדבר עם סיריוס דרך האש הבוערת בסלון מגורי גריפינדור)- שני אלו הם דוגמאות ברורות לכך שהכמיהה לשיחה אמיתית של רגש וקול, של תנועה ותגובה ישירה היא חסרת כל תחליף. אמר פעם דניאל רדליקף במהלך צילום מאחורי הקלעים של אחד מהסרטים ש"דרוש דימיון עצום בשביל להצליח לשחק כאן". אמר וצדק.