"גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות."

הייתי נוסע בעקבות הירח אם רק הייתי יכול לעבור דרך הנקודות. הייתי עוצר איפה שאסור ומקבל קנס על פלישה לאתר סגור; על חדירה לאיזור פרטי ללא אישור עבודה או חיים- תלוי מאיזה צד בוחרים לחורר את הנוכחות. הייתי עובר בצל בלי להשמיע נשימה ונשאר עומד איתן איפה שהכי צהוב וזורח, מטיל אימה או אושר על העולם כי הוא כולו שלי בצורה הכי אפשרית, אמיתית ופנויה לקבל. הייתי משאיר טביעות רגליים כמו חייל על עפר מלחמתו: פוחד להשאיר את עברו מאחור ואוהב את עתידו מספיק בשביל לנסות להמשיך הלאה.

 הייתי קופץ למימיה העמוקים של הלבנה, צולל אל תוך השתקפותה אצל חבריה למרחב, לשכנים הרחוקים-קרובים השומרים על יחסי אהבה-שנאה של מכרים מכבר ימים. הייתי אומר לה: "גברת, תנשמי. את מלאת אופל כשאת לא שמה לב ויושבות לך כמה לכלוכיות בין ריסייך העייפים המנסים להכשיל את ראותך, את החזות העצומה והחזקה שלך" ואז מפשיט אותה במבט עירום של רעב בעיניים; הייתי קורע אותה לתשע נשמות פרווה תמוהות של חורים פעורים ואוויר ריק בריח שלי. רק שלי.

אז הייתי נוסע בעקבותיו של הירח, עוצר בכביש צר של אושר כי רגוע כאן וטוב, או שאולי התרגלתי לראות את אותם השבילים כמו שנוח לי או מוכר. לכן הכביש המתעקל לא מאיים על פנסי רכבי שיפסיקו פתאום להאיר את ההוא, הקטן שם למעלה, את ההיא שברחה גבוה כי קר לה, כשאפילו זרעים של טוב לא הספקתי לשתול בה.

נ.ב

קטע כזה מוזר, באמת. קיבלתי השראה משום מקום (או בעיקר מהירח הענק שהיה היום נמוך מאוד בשמיים, כמעט ולגעת) ובדרך הביתה מתל אביב, מעוד חזרה לקראת המחזה, הבנתי שאם לא אכתוב אז התשוקה הזאת תיעלם. אז כתבתי וזה מה שיצא, וזה כ"כ מוזר.