יום הלבבות השבורים היום או משהו כזה? מה ניסגר?

נדמה לי שהמוסיקה מחדר המהנדסים הסמוך מנסה להרוג אותי. פורטת לי על מיתרי הלב המדמם עם שירים קלאסיים כמו - wish you were here   ועכשיו - love hurts של אינקיבוס. לפני שני השירים האלה היה איזה שלמה קרצי אחד. אני ממש לא מסוגל לסבול את המוסיקה של הבנאדם והיא דיכאה אותי מאז שאני זוכר את עצמי.

עוד כשהייתי בגיל חד ספרתי בראשית חיי העגומים, אני זוכר את אבי נוהג בחשכה באחד מהטרנטות שלו בדרך חזרה מעוד איזה מפגש משפחתי, ואת "הרדיו הישן" (אל תכבי את) של ארצי מתנגן ברקע. כשהאזנתי לזה הרגשתי שמכבים לי את החיים. 

הדבר הכי אידיוטי זה שדווקא הבלדות המתבכיינות של מוסיקת הכיפכופים אלו השירים שהכי מדכאים אותי.

כותבי הבלדות הים תיכוניות מצאו איזה נוסחת קסמים זולה למחזר במשך כמה עשורים. משהו שעובד. שחודר דרך שכבות ההגנה ישירות אל הלב. זה לא שמדובר במלל גאוני במיוחד, הסיפור הוא תמיד אותו סיפור, הבכי תמיד אותו בכי. אחת שאין כמותה (יש הרבה כאלה מסתבר) עזבה את הלוזר הזרוק - הזמר במקרה הזה - ועכשיו ימים ולילות שהוא לא ישן. בחיי, כזו מכה מתחת לחגורה. 

וזה לא שאני כזה מעריץ. האמת שאני דיי מתעב מוסיקה מזרחית אך למרבה הצער בתחנות רבות לאורך חיי אוזניי נאנסו עם הבוזוקי והסילסולים הווקאליים. בצבא, במקומות עבודה וכו'. אבל כאשר לפתע מתנגן איזה בכי ים תיכוני על איזה מושלמת שנטשה את הזמיר המדובר לכאבו, אני מרגיש שאני מוכרח לצאת מהחדר. זה מזכיר לי איך הייתי חייב לברוח לשרותים בסצינה הסופית של רוקי 1 משום שכמעט הייתי מתחיל לבכות. למרות שכמובן, אין מקום להשוואה.

העניין הוא, שלא הייתי מתחיל לנזול מסרט כמו טיטאנק לדוגמא. הם עבדו שם כל כך קשה בשביל לגרום לאנשים להתייפח שמשהו מלאכותי נוצר, לטעמי. ורגש אמיתי לא נוצר ממשהו מלאכותי. אז למה לעזאזל בכי ים תיכוני, שהוא הכי מזוייף שיש, מדכא בצורה מגעילה. גורם לך לחשוב ישר על המותק שלך. אולי מדכא זו לא התיאור המתאים פה. אולי גועל יותר יהלום את התחושה. עוד לא התחיל היום וכבר כל העומס הרגשי הזה...

(אגב כריס אייזיק עכשיו עם wicked game)