לפעמים אני מתעייף מלתאר את ארועי יומי בבלוג הזה, באותה מתכונת עבשה עם אופי של רשימת קניות.

אני כבר יודע מה קרה לי אתמול. ולמה שזה יעניין מישהו אחר שהוא לא אמא/חברה שלי? אולי החיים באמת עברו אל הרשת, אל המרחב הוירטואלי, הסייברספייס. אך אצלי אין חשבון פייסבוק בשביל שאנשים יוכלו לזרוק לי לייק מבלי לטרוח אפילו לקרוא את שורת הסטטוס הכל כך מקורית שעליה עמלתי חצי יום. ללא ספק המשוררים, ההוגים, הפילוסופים, כולם העבירו פניני הלשון שלהם אל שורת הסטטוס.

הבלוג הוא האמצעי היחידי לשמור על עצמי בחיים ואיכשהו עוד לתקשר עם אנשים בעולם שחי מאחורי מוניטורים ובתוך קווי תיקשורת. לצערי,  בו בזמן שאני כותב את הקישקושים האלה, מוחי כבר נודד אל מחוזות אחרים. ולא הייתי רוצה עכשיו לפרט על הקטנוניות הרגשית שלי. רק נאמר שהתיקשורת עם אנשים כרוכה לפעמים בהתלכלכות. עם או בלי להתכוון, אנשים עלולים להגיד דברים ולעשות דברים שידקרו נפשית. אני מבין את זה ולוקח את זה בחשבון עם כל אדם שאיתו אני בוחר לתקשר. אני מניח שאני מעדיף לקחת את הסיכון הזה במקום לבחור לבודד את עצמי עוד יותר, ובכך להפסיק להסתכן במה שאני מפרש כפגיעה. אין לי שום בעיה להודות שאני לא נהנה מהבדידות, כשזו מגיעה במאסות אימתניות.

אז רק אספר ששוב לא הלכתי לעבודה אתמול, וחלפו הימים שהייתי נתקף ברגשות אשמה על זיופי ימי מחלה. אני מוקיר את העובדה הזו. הפסקתי להיות עיוור כל כך לגבי זה. למקומות עבודה ולבוסים לא איכפת ממך, אז למה שלך יהיה איכפת מהם? או כפי שמתאר הבטלן הדגול מר טום הודג'קינסון באחד מספריו; אני גוזל בחזרה את הזמן שניגזל ממני. אם אין אני לי מי לי.

אז במקום לשרוף את חיי במשרד הנוראי הזה, נשארתי במיטה. יום פחות או יום יותר זה לא מה שיציל את המאזן הכלכלי הנחות שלי. לא יעשה אותי מיליונר ולחלופין, לא יעשה אותי יותר תפרן ממה שאני כבר. 

תקופת החגים הבאה עוד רחוקה, ולפנינו מאות שעות של שיעבוד ניצול ומירמור. לכן אני תמיד ממליץ לכל אחד לא להאנח ביאוש ולהמתין בתבוסתנות לחגים, לחופשים, לסופי השבוע, לטובות מהמעסיק.

קומו בוקר אחד והכריזו בשמחה וגאווה: היום זה יום חג בשביל עצמי! מה הגרוע ביותר שיכול כבר לקרות? הסיכויים לפיטורים ממשהו כזה נמוכים מאוד, וגם אם כן יפטרו מישהו בגלל משהו כזה, סביר להניח שרק יעשו לו טובה. 

אז ניצלתי את יום חג החירות שלי ותפסתי אוטובוס לבית הורי. ומשם, שדדתי את הסובארו של אמא ונהגתי ל"מיוזיק סנטר" בראשון לציון. הורי רצו לקנות לי גיטרה חדשה עקב הפכתי לבן שלושים באפריל האחרון. אך חנויות מוסיקה הם מקומות קשים מספיק בשבילי, מבלי שהורי היקרים יזדנבו מאחורי, ישלמו, ויגרמו לי להרגיש לגמרי כמו ילד מחוצ'קן בן שתים עשרה שבא לרכוש את הגיטרה הראשונה שלו.

עכשיו, ראשון לציון. איזה עיר מזויינת. יסלחו לי כל רבבות קוראי הראשלצ"ים. בעצם לא כל כך מזויינת כמו שמזויינת הדרך להגיע אליה. אין פעם אחת שנהגתי לראשון דרך כביש ארבע בלי ללכת להסתבך וללכת לאיבוד.

"ראשון מערב", "ראשון מזרח", "ראשון לציון", אינספור יציאות וכבישים מפותלים ונתיבים מתפצלים בדרך אל העיר הזו. עם או בלי הג'י.פי.אס, שהמשיך להתנתק מהכבל שלו וליפול לאורך כל הנסיעה אל בין רגליי על מושב הנהג או בין הדוושות (הסטנד שלו היה חסר). פעם אחת על הכביש המהיר נאלצתי לנתק את חגורת הבטיחות בשביל להחזיר אותו למקומו, ואז ה-B3 המפוארת של אמא החלה לצפצף באמוק כאילו אנחנו הולכים תכף להתרסק במעקה הביטחון.  

אך מצאתי את החנות בסופו של עניין. באיזור פיתוח כילשהו בלי יותר מדי בניינים או כבישים או עיור. זה היה נחמד. היו הרבה מרחבים פתוחים מדבריים ומצהיבים. חבל שפה זה מדינת בצורת ולא היו יכולים להיות ירוקים יותר.

פה ושם היה איזה האנגר רחב מוקף בנוף צהבהב, שגרם לי לחשוב שאולי יש בפנים כלי טיס מעולמות אחרים, או חוצנים שמבצעים בהם ניסויים. הרחק באופק נראה העיור בדמותם של הבלוקים המכוערים- מחסני ותאי המגורים האנושיים.

החנות עצמה הייתה ממוקמת בקומה הראשונה של בניין ענק ברוחבו אך נמוך יחסית. הספקתי לראות שם בקומת הקרקע חנויות בודדות של, לא יודע, מוצרי ניקוי אולי, ומשהו שנראה כמו מפעל קטן ליצור נעליים צבאיות. כמה נורא.

גל המיזוג הקריר העדין והמבורך פגע בי כאשר עליתי בחדר מדרגות לבן ומהודהד, מלא באור יום טבעי שפרץ מהוינטרינות המטונפות ששימשו בעצם כקירות חיצוניים.

ניכנסתי אל אולם תצוגה גדול. עמוס בגיטרות בוהקות מכל הסוגים, כל הצבעים וכל הצורות. הייתם צריכים להיות שם יחד איתי. ריצפת הפרקט העניקה תחושה של חמימות, וכלי הנגינה התלויים מכל עבר נתנו תחושה מרגיעה של הפסקה, של יצירה, של רוחניות, ולא היפוכה הגמור- ריקנות, זו המושלת בנו ביומיום. 

כמו שכבר אמרתי, חנויות מוסיקה אלו מקומות קשים עבורי. המוכרים הם בדרך כלל דוש-באגס מתנשאים (בגלל זה נמנעתי מראש ללכת לכלי זמר ושות'), ותמיד יש מין תחושה מנקרת כזו שאתה יוצא לאיזה מבחן מוזיקלי. גיטריסטים נוהגים לעשות תחרויות סמויות ולהשוות את יכולתם מול אחרים. כשאני ניכנס לחנות מוסיקה אוטמטית זה מרגיש לי שכל הנוכחים טובים יותר ממני. אתמול לא היה שונה במיוחד.

רק דעו לכם, שכשאתם נכנסים לחנות מוסיקה ואתם רואים מישהו שרק "מקשקש" על גיטרה מסויימת בשביל להרגיש אותה, יש לי תחושה שהוא באותו רגע מנגן בעצם כמיטב יכולתו. 

לאמתו של דבר, היה שם בחור ממושקף עם כובע קצת מוזר שבדיוק ניגן את "ליילה" של אריק קלפטון. הדבר המשותף היחידי בינינו היה ששנינו הגענו לרכוש גיטרה אקוסטית, ובסופו של דבר הוא יצא עם אקוסטית מוגברת בשווי שש עשרה אלף ש"ח (!!!). 

"שם בתוך החדר עם המחיצה מזכוכית זה איפה שהכלים היקרים ביותר?" שאלתי את איש המכירות בעל השיער הארוך ונעלי הקרוקס בעודי בוהה בקלפטון וואנאבי ההוא. חיפשתי משהו הרבה (אבל הרבה) יותר זול כמובן. "אני לא לרמה הזו" אמרתי לאיש המכירות. "גם הוא לא" הוא לחש לי ורמז על קלפטון ג'וניור.

רוקרים עם שאיפות אפילו גדולות יותר מהשיער שלהם הם לא מחזה נדיר בחנויות מוסיקה. אחד מהם - שנראה שעבד שם - היה מקועקע ב-666 על גב כף היד הימנית שלו, ועוד איזה משהו דימוני אחר על גב כף היד השמאלית. מיד זיהיתי אותו בתור מי שיחד איתי היה פוקד כדרך קבע את המסיבות האלטרנטיביות של ת"א, לפני כמה שנים. הוא היה אחד הפוזאיסטים שבפיסגה האחד הזה. ואם לא הקעקוע לא הייתי מזהה אותו, מכיוון שתמיד היה מאופר בכבדות במין, כמו סוג של קרניי שמש שחורה שזלגו בצורה מעוותת ומוגזמת משתי עיניו. לא נראה לי שיש צורך להוסיף ולתאר את הליבוש שלו, קלטתם את העניין. 

הוא היה הרבה יותר שמן מהפעם האחרונה שזכרתי אותו. נטול איפור הפעם, הוא קישקש על "דיאבלו 3", הצעקה האחרונה בעולם הגיימינג. אני חושב שפעם אקסית שלי סיפרה לי שהוא איים עליה בצורה כילשהי. לא מפתיע במיוחד.

הוא ישב מאחורי דלפק המכירות ושיחק באדישות עם חפץ משונה שלא ממש הצלחתי לזהות, יחד עם עוד בחור ובחורה צעירים. הבחורה עסקה בליפוף מיתרים לגיטרה קלאסית ופזלה לעברי בכמה הזדמנויות. שלושתם יחד הכניסו בי אווירה כבדה של סרט טינאייג'רים קומי/דרמטי שכזה.  

בקיצור, ממש שכבר התעייפתי מתיאור רשימת הקניות הנוכחית. רק אוסיף ואגיד שהפריט האחרון ברשימת הקניות הזו היא "קורט - פארקווד" באלפיים ש"ח (אין קשר בין השם לבין קורט קוביין, עד כמה שאני יודע). באותו ערב בבר, מישהו אמר לי שעשיתי טעות שרציתי אחת חדשה מהקרטון, במקום זו שניגנתי עליה מהתצוגה. 

כלומר, גיטרה זה לא אייפון. צריך שתיהיה כימיה, ולי הייתה כימיה מסויימת, עם זו מהתצוגה. ביקשתי שיביאו לי אחת אחרת מהמחסן. אני מקווה שאין בינם כזה שוני מלבד המק"ט. אבל כשחזרתי הביתה באותו ערב, קצות האצבעות שלי נקרעו מנגינת האקורדים הבסיסיים ביותר. לאקוסטיות מיתרי מתכת והמתיחה שלהם קטלנית. אני מקווה שעם הזמן, שהעץ כבר יפתח וינשום, נילמד גם להסתדר אני והיא, ולהכיר אחת את השניה קצת יותר טוב. אולי בפוסט הבא נעלה תמונה של האורחת החדשה בדירה הלא מי יודע מה שלי, שנקנתה על ידי לא מי יודע מה נגן.