הרגשות האלה בלי השם... להסביר משהו למישהו או לרצות לכתוב עליו אבל אני לא מוצא את המילים.

בית ברל ממשיכים להתקשר, רוצים לדעת מה הוחלט על ידי, כמובן. וואלה, אם זה היה באמת ככה תלוי בי, לא הייתי מחליט כלום. נימאס לי לקבל החלטות שאני לא רוצה לקבל, אז הייתי מחליט לחיות בחוסר החלטה. הייתי מחליט לא להיוולד אם מישהו בכלל היה שואל אותי, אך עצם הקיום מאלץ אותך לקבל החלטות. תנאי הקבלה לתכנית הזו שאני "אולי" הולך ללמוד בה הם כתיבת שתי עבודות. סך הכל כתיבת כל עבודה לקחה לי בערך שעה. אבל יש לי תחושה, שלא ממש לוקחים את תנאי הקבלה לתכנית הספציפית הזו ממש ברצינות, וסתם רוצים למלא כיתה. לקח די הרבה זמן לראש התכנית לבדוק את המטלות שלי ולתת לי פידבק, ועוד לפני שבכלל קיבלתי את האור הירוק ממנו, במקביל התקשרו אלי כל הזמן ממזכירות המכללה לשאול אותי מה הוחלט. ככה שנראה לי ש"תנאי הקבלה" האלה הם סתם, איך קוראים לזה.. לא יודע. יותר בשביל השואו והיוקרה או ווטאבאר. בטח מישהו מכם יכול לחשוב על מילה יותר מוצלחת למצבים כאלה.

בכל פעם לפני שאני ניצב בפתח לדרך חדשה, עולים בי רגשות בדיוק הפוכים מאלה ש"אמורים" לעלות בי. אם יש בכלל רגשות דיפלוטיים למצבים כאלה. אני מרגיש שהקיבה מתהפכת לי. אני מרגיש שאני רוצה לסגור את הדלת ואת האור וללכת לישון. להישאר במוכר והשיגרתי. לא רוצה עכשיו להתחיל משהו חדש. לא רוצה להיות זר שוב, לבד שוב, להתאכזב שוב. הייתי אומר שבמצבים כאלה אני חווה משהו שבצורה מוזרה ומעניינת הוא קצת שווה ערך לחרדת נטישה. שולחים אותך לבדך לדרך חדשה ולא מוכרת, וכולם מנופפים מאחוריך ומאחלים לך "בהצלחה", כאשר שתמיד מאחלים לי בהצלחה זה יותר מלחיץ אותי מאשר מביא תועלת. זה גורם לי לחשוב כאילו אני יוצא למשימת התאבדות או משהו.

זה מזכיר לי את הפעם הראשונה והאחרונה שהורי שמו אותי בקיטנה יחד עם אחי הגדול, כשהייתי לא יותר מגיל ארבע או חמש. ביום הראשון לקיטנה לא יכלתי להפסיק לבכות כשיסדרו אותנו בטורים יחד עם השאר הילדים. הרגשתי שהגלו אותי לנצח לאיזה מתקן כליאה לילדים. שגרשו אותי. שאני נענש. 

לפני כל משהו חדש אני מרגיש תחושה של יאוש כזו כי אין לי באמת מושג מה אני עושה. אני עדיין רק מגשש. מנחש. וכל מה שמתחשק לי לעשות זה "תעזבו אותי באמא'שלכם... ג'ון וויין כבר לא יצא ממני. הניחו אותי בעולם הזה בניגוד לרצוני, אז תנו לרצות את העונש במינמום רעש. ולמה בכלל מישהו אמור לרצות לעשות משהו?"

במקום לחוות את התחושה בציפייה, ציפייה לאנשים חדשים, חוויות, משהו חדש ומרענן, אני חש בדיוק להפך. תחושה של אובדנות, אובדניות, וסופניות.

זה לא לדעת שום דבר לגבי רצונותיך ותשוקותיך. רצונותיך מעצמך, מהחיים ומהזוגיות. זה מוביל אותי לחשוב האם אי פעם בכלל ידעתי "מה אני רוצה" בכל אחד מין התחומים האלה, והאם אי פעם הייתי בכלל אמור לרצות.

אפשר להגיד, שרוב שנות העשרים לחיי "הלכתי על עיוור". ריחרחתי פה ריחרחתי שם, זרמתי כהנה וכהנה. עכשיו, בגיל שלושים אני מרגיש שהגעתי לנקודת שיא. נקודת פיצוץ. עד גיל עשרים וחמש ככה, לא חשבתי יותר מדי על גיל שלושים או על גיל בכלל ולא נתתי לזה להטריד אותי. הייתי בטוח שלאורך הדרך משהו יתפוס אותי. איזה מוזה תנחת עלי. אני אראה משהו ואצהיר בפה מלא ש"את זה!" את זה אני רוצה. אני אקום בבוקר וממש "ארצה" לעשות משהו. חיי יקבלו פרספקטיבה אחרת של משמעות. 

שום דבר מהדברים האלה לא קרה. בגיל שלושים, אני אבוד יותר מאי פעם. אבוד יותר מחייל משוחרר. למרות שלא נראה לי שזה מדויק להאמין שהחבר'ה המשחוררים של היום כאלה אבודים. הם לא ממש נראים ככה. מהחבר'ה הצעירים והרעננים האלה - לפחות אלה שאני פוגש - עולה שהם יודעים בדיוק מה הם רוצים ולאן פניהם מועדות. הרבה יותר קל ללכת בשביל שנסלל לפניך ושלפניך כבר הלכו בו, מאשר לצאת לחקור טרטוריות לא מוכרות. הדפוס שתול אצלם כל כך היטב, שבזמן שהם משתחררים מהצבא הם "יודעים" שהם רוצים לעשות טיול לטיזנאחוואה עם עצירה בג'ימבמבולי. הם יודעים שהם רוצים לחזור ארצה וללכת איפה שהכסף נמצא,  לא באמת משנה מה צריך לעשות בשבילו. אני מניח שלוקח זמן להבין כמה אתה באמת אבוד. ואם הייתי אחד מהחבר'ה האלה, הייתי מבין כמה שאני אבוד רק בגיל שלושים ולא לפני כן, ועושה מה שכולם עושים- הולכים לטפס על הר בזימזובי שבמדינת חיריזמבה. אולי שם על ההר, הם ימצאו את עצמם.