כשהמודע מתחיל לשוב והחלומות נדחקים אל התת-מודע, מאיש החול אני מתחנן לרק עוד רגע. שישליך עוד קורטוב מאבקת הקסם החלומית שלו אל תוך עיניי וישחרר אותי מהמודע רק לעוד כמה רגעים. חלומות כל כך מטושטשים ויחד עם זאת כל כך מובהקים ובעלי מטרה ברורה. הלילה ביקרה ספק מכרה ספק ידידה מהעבר, על כל לבושה השחור משחור שעוטף את עורה הלבן כסיד אשר מקושט באינסוף קעקועים המתפתלים סביבה כמו דרקונים צייתנים העוטפים את מלכתם. יפהפייה כתמיד. שלגיה של הסיוטים.

ואני תמיד הייתי משוכנע שתחת כל שכבות הקרח הבלתי חדירות מסתתר רגש, אבל החכמתי לא להפוך לעוד נטל בחייה שמשוכנע שדווקא הוא הנסיך הגואל שלה. דם של אחרים כבר ירכך את אדמתה הצחיחה. אני לא יודע למה היא ביקרה אותי שוב בחלומי. מהתת-מודע אף גורם בחייך לעולם לא מתפוגג. שום מאורע ושום אדם לעולם לא יעזבו את המסדרונות האינסופיים האלה. הייתי בחדרי והיא ישבה מולי בפרופיל, על אחד הארגזים. אחזתי ביד אחת ספר- ביוגרפיה של עוד איזה דינוזאור רוק יתכן סטיבן טיילר או ג'ין סימונס, או סטיבן טיילר מאופר כג'ין סימונס. בהתחלה יתכן שאחזתי בספר מלפני משום שכך אוכל להרשימה שלא רק איש ספר אנכי, אלא איש ספר של כתבי רוק, אבל מהר מאוד המחשבה השתנתה ולא רציתי שהיא תראה אותי כאינפנטיל שמנסה להשאיר רושם באמצעות נוסחאות זולות שכאלה, אז סובבתי את הכריכה. על קצות האצבעות במציאות, על קצות האצבעות בחלומות. 

וכשאני חוזר לערות המחורבנת הזו ולחיים המסריחים האלה מובן שזה כבר לא נשים יפות ורוקנרול. הדבר הראשון שנגשתי לעשות זה לקבוע תור למחר בגלל שהיום אי אפשר שלא לפחד מהכל. אולי אם אני יעבור את הבדיקה זה קצת ירגיע אצלי את החרדה, שהרי אני תמיד מחפש דרכים להפחית את המהומה בחיי ולא להגבירה, ומעשים כאלה כמו בסוף השבוע רק מגבירים. 

אם בשביל להיות רגוע אני צריך גומי עגול בכיסי רק למקרה שעוד טורפת תנסה אותי לגרור אל מאורתה, אז שכך יהיה. יותר כבר עדיף נראה לי להימנע מארועים כאלה ולחיות מעבודת יד לפחות עד שתגיע מקוננת ולא טורפת. אבל איך אפילו היא פתאום אחזה בידי סתם כך כשיצאנו לקנות חלב כאילו היינו זוג כבר ותיק?

באיזה כושר מדהים ניחנו אנשים אלה לראות משהו שהם רוצים מהמדף ופשוט לחטוף אותו כמו קרטון חלב בלי להבחין מימינם ומשמאלם. אני לא חוטף נשים. לא טורף את לבבותיהן באיזו תירוץ עלוב לדירה. לא מתרבב על כך למחרת במאורת נחשים. האדם שלפני תמיד הפריע לרדאר-סיפוק-הגחמות שלי. חומרית ורגשית אין לי הרבה מה לתת. שום רכוש אין בבעלותי מלבד ליבי הפצוע שחלקו מסרב לשחרר מאחרת. גם ככה לאנשים לא חשובות מילים או משמעות. לאף אחד היום כבר לא איכפת ממי שאתה, כמו שאיכפת להם ממה שאתה מסוגל לעשות. זה נכון לגבי מעסיקים ונשים כאחד ובני אדם בכלל. זה למה נשים אוהבות את הטורפים. גם אם זו עיסקת חבילה שלפעמים כוללת בתוכה חרא של אנשים. לטורפים יש להם ביטחון להעניק בעולם שבו לאף אחד לא איכפת מי אתה.

אה, ראו ראו. בדיוק קטע אותי טלפון ממספר לא מזוהה ועימו קטע את אסופת השטות הזו של אני-כביכול-כותב-פה-פוסט-נורא-חשוב. אם כבר דיברנו על רכוש, קול מוקלט מצידה השני של האפרכסת שאל אותי אם אני מעוניין ברכב חדש. מעניין מה היה קורה לו הייתי עונה שכן. אחרי הכל כל מה שנשאלתי זה האם אני מעוניין ברכב חדש, לא נשאלתי האם למעשה יש לי את הכסף לקנות אחד. אולי התחילו לייצר כלי רכב בשקל תשעים?

קשה לי לחשוב שאני אזכה לטלפונים ממעסיקים פוטנציאליים בתקופת הפסח הזו. אם האשכנזים עזבו את משרדיהם לחופשה ממושכת כדי לטוס עם כל עם ישראל לחו"ל ולחלל שבת במקום לקרוא בהגדה, לא סביר שאשמע מהם רק עד אחרי החג. וזה זמן רב בשביל לקבל מבטים מאבי שלא להזכיר את הביקורת הפנימית שאותם מבטים רק מגבירים, ותסביכי הנחיתות שהושתלו שם לפני זמן כל כך רב.

אם אעבור את הבדיקה יתכן שזה יפחית את הפאניקה שלי גם לגבי השאר. אם אני סובל ממחלה סופנית ללא ידעתי, אז במקרה הכי גרוע אמות. לא נורא.

רציתי באותה הזדמנות להודות למספר קוראים שלאחרונה לוקחים חלק פעיל יותר בחיי ואני בחייהם, ועל העזרה שלהם והדאגה שאפילו אם רק וירטואלית או לא, זה עדיין הרבה יותר מאנשים אחרים בכביכול מציאות הזו.

peace & love,

Garrett