זבוב נח על דלת המקרר בזמן שרציתי לפתוח אותה. לקחתי הפסקה מהסרט, עוד אחד לפנתיאון של לילות הסרטים הבודדים שלי, עוד הסחת דעת, עוד מפלט מהמציאות. לפעמים אני יכול להיות כל כך שקוע בסרט, שאני שוכח ממנה לגמרי. לא חשוב העבר, וכמעט לא מורגש המחר, ולא משנה אם אני בן 32 אצל ההורים, אם יש או אין לי עבודה או חברה, הכל נעלם.

ידעתי שאין שום דבר אטרקטיבי במקרר, כי זו לא הייתה אמורה להיות הפעם הראשונה שפתחתי אותו הלילה, אבל בכל זאת החלטתי ששווה לערוך ביקור נוסף, בדיוק כמו כל משועמם אחר שמחפש קצת בידור. עם פתיחת הדלת, נדלק האור הפנימי - ועדת קבלת הפנים. הזבוב ניתר ממקומו ומיד צלל פנימה אל המקרר ולתוך הכיסוי של מנורתו. חרק דוחה. לא התכוונתי להישארו שם כל הלילה על מנת שיקיא על עוגה, או יותר גרוע תטיל ביציה על גבינה. נקשתי על המנורה מספר פעמים. הוא יצא ושוב התעופף חזרה פנימה. נופפתי בידי לגרשו מצנצת המיונז והחזרת (אשכנזים) אבל העקשן נשאר. הוא יודע מה טוב בשבילו. נזכרתי בסרט שצפיתי בו לא מזמן, באחד מלילות הסרטים הבודדים והאהובים שלי. בסרט, אדם יושב ברכבו לכוד עם זבוב שאינו מצליח לגרשו, ומקבל טלפון מזר אשר צופה בו מרחוק. הוא מתוודע לכך שהזר צופה בו ברגע שאותו זר מעיר ש:"ברגעים אלו ממש אתה מובס על ידי זבוב." והדמות הראשית, כלומר הברנש ברכב, היה כזה חלשלוש. לפחות בתחילת הסרט. באמת נחנח של ממש. נזכרתי בסצינה הזו ובאיך שהסרט בכללותו גרם לי להרגיש. לא הייתי מוכן להיות מובס על ידי זבוב. נטלתי מטלית מטבח ובהזדמנות הראשונה הצלפתי בפולש. הזבוב נפל על מדף הזכוכית והסתחרר לו החוצה. נחת בדיוק על התריסים הקטנים האלה של הארון בו אמא שומרת את הבצלים ותפוחי האדמה. נדמה לי שהוא היה קצת בהלם. דרך אגב, אל החדר לא חזרתי עם שלל. במקרר לא היה שום אוצר. הסרט שלי הסתיים. השני להלילה. would you rather ו - ruby spark. תזכורת עתידית לעצמי. 

לפ-טופ קוראים, קוראים לפ טופ. קוראים חדר חשוך ומזגן, חדר חשוך ומזגן, קוראים. החל מאתמול המזגן חזר לעבוד בתקן השעות של AM:PM. הקיץ חזר לחולל שמות ואיתו החום המגעיל, ולנשום את האוויר שלו זה כמו לנשום אוויר תנור. בכל מקרה, על מחר בלילה אין מה לקטר, אפילו אם כאן זה עיקר תוכן העניינים.

אולי אני לא כותב הרבה כמו פעם כי אני כבר לא מרגיש שזה משחרר אותי. לא יודע אם אי פעם הרגשתי בכך, זו האמת. זו הקלה מעטה כל עוד הכתיבה בעיצומה, כאשר אני ממש יכול להרגיש את הקורא בו ברגע שהמילה נכתבת. כאילו אני שכותב ואתם קוראים בו-זמנית. אני מניח שההקלה נובעת מכך, שמסוג כתיבה זו נוצרת מעין הדמיה של שיחה. שיחה אמיתית בעולם שכבר לא נשארו בו כאלו שיחות. הן כל כך רגעיות. כל כך לא קיימות. תמיד נקטעות על ידי הסחות הדעת, חוסר הפנאי, וההיחפזות. ישבנו לשיחה, וטרם כבתה הסיגריה כאשר היא הושיטה יד אל הטלפון כדי לסמס. באותו הרגע הסתיימה השיחה. לא נשאר כבר כלום. רק משפטים קצרים והבהרות שאנשים מחליפים ביניהם כאשר אין להם שום ברירה אחרת. אני מקווה שיום אחד זה כבר לא יהיה כל כך לבד. אני מקווה שיום אחד אותן תמונות שבהן אני נראה מחייך חיוך אמיתי, לא יהיו העצובות ביותר שראיתי. מתישהו כבר אכתוב עליהן.