אם לקחת בחשבון את שני הבלוגים שקדמו לבלוג הנוכחי הזה, ולצרף אותם יחד, מתקבל מניפסט עשיר של אדם שמתאמץ נואשות להסביר את עצמו. יותר מעשור של כתיבה, אמנם הוותק מסב גאווה רק לוותיק עצמו. מבחינת היתר אתה פשוט ישן וזקן. בכל מקרה, ההתעסקות הפנימית הזו של האדם בעצמו, יש כאלה שיגידו, לא בריאה, כאילו קיימת פה בכלל בחירה. יתכן שלעיתים אני מצליח להיות מובן כלפי הצד השני, ברור, בהיר, שקוף, צלול. אבל איך אפשר באמת לדעת אם הצד השני מבין? אנשים באו והלכו במהלך העשור הזה. אנשים אמיתיים. חלקם נשארו בגדר מגיבים בלבד, נשארו בסביבה למשך מספר חודשים ונעלמו. ועם אחרים זה גלש לקשרים כבר יותר משמעותיים שגם הם התאדו עם הזמן. אני אדם מאוד נוסטלגי... מבינים? סביבי אני חי יותר זכרונות מאשר הוווה, כמו אדם אשר שרוי בדימדומי חייו. לפעמים אני אדם עד כדי כך נוסטלגי, שכאשר אני צופה בסרט, אני מריץ אחורה לסצינה שצפיתי בה כבר רק כדי לנסות לחוות את אותם רגעים מקוריים שבהם צפיתי באותה סצינה לראשונה. לפעמים כשאני יוצא מהבית אני נעמד לכמה רגעים ורק מביט סביבי. נושם. 26 שנים של היסטוריה אישית יש כאן. בדיוק במרחב הזה. 

שלום בלוג! בוקר טוב. השעה היא 5:15 בבוקר. זמן כתיבה אידיאלי שוב. בדיוק סיימתי לצפות בסרט שקשה לי להמליץ עליו, ובכל מקרה אני לא ממש אוהב להמליץ כמו שאני חושב שאנשים לא ממש אוהבים שממליצים להם. זה בערך כמו שאנחנו לא אוהבים שמשדכים לנו בני זוג. אנחנו מעדיפים לחשוב שאנחנו כבר יודעים מה אנחנו רוצים, וממש מעצבן כשמישהו הראשון לספר על סרט שאתה בטוח שאתה היחידי שצפה בו. אני נורא שמח שחג הערסים הגיע לסיומו, ולבשר בגאווה שבמהלכו שרדתי משמרת בבר תל אביבי עמוס. לא נרשמו תקריות חריגות חוץ מהחיכוכים הרגילים ולקוח קבוע שנתן לי את האצבע. דאגתי להודות לאותו לקוח והמשכתי בעבודתי. ואני מאבד את החשק להמשיך לכתוב ככל שאני מעמיק בכתיבה על העבודה שלי... הרגשתי יותר נוח עם משעול הזכרונות, כאילו חייתי חיים עשירים ורומנטיים וכעת כל מה שנשאר זה לספר עליהם. אבל לא כל הזכרונות נעימים. ישנם כאלה זכרונות, מטענים שאני נושא עימי, שלפעמים אני חושב שאיני יכול להמשיך עם משקלם על גבי. הטינופת שלהם דבוקה לעדשות המשקפת שלי אל העתיד. 

אז כעת, לאחר שאקפל את הלפ-טופ, אנסה להרדם. אני מניח. ולאחר מכן אתעורר ואסע לעבודה. רוטינת משמרת צהריים. לא משמרת מחרידה תודה לשד. משמרת שקטה ורגועה שמטרתה העיקרית היא להכין את הבר עבור העבודה בלילה. הם עדיין לא שילמו לי את כל הכסף, החלאות, חרף נדנודי הרבים (שבהם אני נורא גאה). אבל מה כבר אוכל לעשות? לאיים בהתפטרות? מצחיק. למה איזה אחר יקח אותי? הרי שלאחד כמוני, יש מאות תחליפים, והרי שלאחד כמוני, אין שום אלטרנטיבות. עד כאן חיי המקצועיים שהם בערך מעוררי השראה כמו חיי המין והזוגיות שלי.

רציתי לציין שלחלקכם אני מתגעגע, וגם לזמן שחלקנו ביחד, ואיך שגרמתם לי להרגיש קצת פחות לבד. אבל, מסיבה כילשהי, חלקכם בכל זאת בחרתם בבדידות. אני לעולם לא אצליח להבין למה אדם יבחר להיות לבד. אלא אם כן עליתי למישהו על העצבים, ואם זה המצב, אז בהחלט קבלו את התנצלותי הלא כנה במיוחד. 

יש כבר מעט אור כחול בחוץ. הציפורים התחילו הרבה לפני, כמובן. מה דעתכם על זה? חבל שאין כאן זריחות, רק שחור שבהדרגה הופך כחול כהה לכחול בהיר.

יש אחד בבר, וסליחה שאני חוזר לזה פשוט דיברנו על נוסטלגיה. אבל רציתי לספר לכם, שיש איזה טיפוס אחד בבר, לקוח קבוע. תראו אותו כמעט כל ערב. בקיצור, אותו ברנש, מאוד נחמד, פעם שיחק במשחק התפקידים ההמוני המפורסם למחשב world of warcraft, כמו רבים וטובים וגם אני ביניהם. אז יצא לנו קצת לדבר על התקופה ששיחקנו לפני כמה שנים, ועל כמה שהסאונד טרק של אחד מאיזורי ההתחלה של המשחק - יער אלווין - הוא נוסטלגיה דומעת. ולפעמים בשעות הלחוצות ביותר, כאשר אני מרגיש שאני רגע לפני קריסה תחת העומס והחרדה, הוא צועק לי עם חיוך מצדו השני של הבר: "היי, גארט! elwynn forst, לנצח דוד!"