כמה פעמים לפני כן יצא לי להתלבט מה לעשות עם הערב החופשי הזה, כשבאופן רק סמי מודע אני ממתין שיהיה כבר מאוחר מדי בשביל להחליט. בערבי החופשיים כמעט ואיני יוצא את פתח דלתי. ערבים חופשיים שאותם אני צד במבטי בכל מוצאי שבת כאשר אני סוקר את סידור המשמרות. רק תראו לי משבצות ימים ריקות לצד השם שלי, וכבר אמלא אותם במשמרת משלי עצמי: משמרת מחשב, משמרת מיטה, משמרת סרט אימה. 

מוקדם יותר, חשבתי לגרור חבר לסרט. פעם אהבתי לצאת לקולנוע. בזמן שלפני שהסלולאריים הפכו לעסק כל כך מחייב, ולפני שהמחירים היו כל כך מופקעים, ולפני שביטלו את ההפסקה באמצע הסרט; לא ידידותי לשלפוחית הרגיזה. בשנים האחרונות הבילוי העיקרי שלי היה ברים. כלומר, עד שהתחלתי לעבוד באחד.

בהודעה שאלתי את האדון לעיסוקיו וזה סיפר לי שהוא - איך לא - עם החברה. כלומר, שעכשיו היא ארוסה. ושניהם בכפר סבא אצל החברים שלה. באופן מעצבן הרגשתי הקלה לא רצויה על כך שאני לא צריך להמשיך להתבחבש עם הכן לצאת-לא לצאת. לא אוהב את ההקלה הזו. זו הקלה שנובעת מחוסר מוטיבציה. הקלה שנובעת מתירוצים שאני מספר לעצמי אחר כך למה אני בודד או למה משעמם, או למה אין מה לעשות הערב ואין עם מי. 

אז חשבתי שאולי לפחות אתנחם בכוחו העוצמתי של מזון. אבל אבא שם בחוץ. יושב בתחתוניו מול הנשיונאל ג'אוגרפיק. עד היום יש לא מעט דברים שאיני מרגיש בנוח איתם כשאני עם ההורים. כמו לבשל על ידם, לדוגמא. תמיד הם יתעניינו לדעת מה הוא עושה שם במטבח, ויציצו אל המחבת כאילו מונחים שם מטילי זהב. אם אוסיף חרדל לביצה הטרופה לפני שאטבול בבלילה את חזה העוף, הם מיד ישאלו: "מה, אתה מוסיף חרדל?!"

קשה לי להסביר למה אני לא מרגיש בנוח עם השאלות האלו. זה כאילו פתאום מישהו ערער להם בברוטאליות לאין שיעור את חוקי הקיום הכל כך ברורים שנוגעים לטיגון שניצל. 

ויתרתי על הסרט, ויתרתי על הפיצה, ויצאתי אל המטבח לפגוש את המקרר. קופסה כסופה של דלתות כפולות ומגירה. אם הדלתות יהיו פתוחות זמן מה, הוא יתחיל לצפצף. כשאני עומד מולו ומהרהר זה תמיד גורם לי להרגיש כאילו אני מפרק פצצה.

משכתי החוצה כמה סלטים וממרחים, ולחם קל מהמגירה. על יד השיש אכלתי בעמידה כשתוך כדי אני עדיין מנסה לנער החוצה את המחשבות הטורדניות שמציירות לי תמונה של אדם פתטי, בודד, חלש. כרגיל נשלט על ידי רגשות שהן כמו גידול ממאיר מוטנטי והרסני. האבסורד הוא שתמיד חשבתי שאלו התרחשויות שליליות מהעולם החיצון שמשתילים בי את המחשבות האלו, אבל רק כשאני במבטחי הבית יש לי את הזמן להתבוסס בהן.