לפעמים אני מרגיש שאני חי במקום כל כך אפל. כל כך קטן, צפוף, מלוכלך, חשוך, גזעני, ורווי שנאה ושחיתות.

לא שאני לא רואה פה עתיד, אני לא רואה פה הווה. לא בשבילי לפחות. לא מתחתן ועובר לפתח תקווה או פרדס חנה כדי להקים משפחה.

ממרפסת מקום העבודה החדש שלי בקריית אונו, אני יכול לראות בבירור את מגדל הפיקוח של נמל התעופה בן גוריון - מקום עבודתי הקודם. כל הפסקת סיגריה היא הצצה לחיים הקודמים שלי. לשנה הסוערת ש - 2016 הייתה.

איך שהתאהבתי. איך שנשברתי. היקיצה בשעות הדמדומים הלא קיימות האלו. שעות של חוסר מודעות. להשתחל אל מדי הדייל המחוייטים, לשבת בסלון הריק, לשתות קפה, לעשן סיגריה ולשחק "קלאש רויאל" בזמן שאני ממתין לאיסוף שלי.

כשהיא זרקה אותי השתדלתי לעשות הכל נכון. הצפנתי את כל הדברים שלה הרחק מהעין. מחקתי את כל המספרים והקשרים הוירטואלים (לפחות כך חשבתי). חמישה חודשים לאחר מכן כבר היה לי האומץ לקחת את השקית עם כל התמרוקים והאיפורים שלה שהיא שכחה אצלי, ולהעיף לזבל יחד עם המעיל שלה ואבני החן שנתנה לי. חמישה חודשים החזקתי מעמד על שלילה אחד נשברתי. ושלחתי הודעה. ואחר כך שלחתי עוד הודעה. ועוד אחת. עד שנרגעתי והפסקתי. והיא לא ענתה. היא לעולם לא ענתה. לא ביום ההולדת שלי. לא כש"הייתה לנו שנה". כעבור חודשיים נוספים, לא יכלתי שלא לצחוק, כשראיתי שחסמתי את המספר שלה ביום שנפרדנו.