בסוף כל אוגוסט אני עובד על עצמי מנטלית ואומר שהנה נגמר הקיץ. והימים יהיו פחות ופחות חמים, והחודש יהיו פחות ימי עבודה, והאחוזים להיתקל בתיקנים וסממיות יפחתו. מדי פעם אני נעצר ובוהה לרגע בכלום ושום דבר, ונזכר היכן הייתי בתאריך הזה שנה שעברה. מתייסר מההמתנה ל - 16 באוקטובר: התאריך שאעלה על מטוס לניוארק. דיברנו מדי יום במיילים, הודעות וואצאפ, שליחה של שירים ומדי פעם שיחות סקייפ. 

ההמתנה הייתה נוראית. הזמן כאילו קפא. ועכשיו, אני מתקשה להאמין שכבר עברה מאז שנה. 

ולא מעבר לשלושה חודשים לאחר אותו תאריך קסום, לא ידעתי שליבי ישבר, פה בארץ, לבד בדירה שלי ברמת גן. במציאות הישראלית הלחוצה, הצפופה, הדוחה, המלוכלכת והלוהטת, הרחק מלה לה לנד שם במערב. 

מה חשבתי לעצמי? שאעבור לארה"ב ואחיה איתה באושר? בחורה רוסיה בלי אזרחות או גרין קארד, שפרודה מאיזה פסיכי ורשומה כנשואה לו? היה נדרש לא פחות מנס שזה יצליח. נס שלא קרה. לא הייתי נאיבי. סתם מאוהב. מאוהב בפנטזיה בלתי ניתנת למימוש. בחלום.

בפעם הראשונה הבטחתי לה שאחזור, וחזרתי. בפעם השניה כבר הבטחתי משהו לעצמי, בזמן שישבתי על רצועת החוף הזו בניו ג'רזי. נדרתי נדר שאני לא חוזר יותר לארה"ב, כשהיא שם, ושני האחים שלי שם. כי אם עושה את זה שוב, אני לא חוזר לפה. זו הייתה ההבטחה שלי לעצמי. נדר שפשוט לעמוד בו. מהר מאד מתרגלים שוב לצפיפות, לבהמתיות, ולכיעור. 

אולי עכשיו בלילות לוהטים, כבר לא אקלוט מקק בזווית העין. אולי יהיה פחות חם ויהיה אפשר לחזור לנשום. אולי כבר אפסיק לחלום עליה.