זה הזמן הזה בשנה ששמור לאדם שצלח את הקיץ האינסופי ואת השמש המטגנת של ישראל. הפעם הראשונה שהוא יוצא מהמזגן ומבין שאינו זקוק לו יותר, כאשר כל הסנסציות של הסתיו שוטפות את החושים. האוויר שכבר לא עומד יותר במקום; האוויר שאפשר לנשום. הבית שכבר לא מרגיש כמו סאונה מקולקלת, וההבנה שקר לך בכפות רגליים יחפות. 

את זוכרת את התאריך הזה, שנה שעברה? וכמה חיכינו לו? השנה הזמן עבר הרבה יותר מהר מבלי שאצטרך להמתין לשום תאריך שיעלה אותי על מטוס, על מנת שאוכל סוף סוף לראות אותך שוב במקום מושבך מעבר לאוקיינוס. 

האם את עדיין חושבת עליהם לפעמים? על התאריכים שלנו? האם את נזכרת בנו כאשר את חוצה אתרים במנהטן בהם ביקרנו יחד? האם את בכלל חושבת עלי עוד? האם את מרגישה חרטה, בושה, יסורי מצפון? האם את מרגישה בכלל משהו? או שפשוט הוקל לך כאשר יצאתי מחייך, והם שבו לשגרתם הפסטורלית על חופי עיירה מנומנת בניו ג'רזי? תמיד קל יותר לברוח. קל יותר לעצום עיניים. להדחיק את המוחשי ולטאטא את החרא תחת השטיח. אני שונא אנשים כמוך. כשאתם מנסים להעלים את הבעיות שלכם, אתם מעלימים גם אנשים. ולמדתי שהתעלמות מבנאדם היא גם סוג של תגובה - הסוג הכואב ביותר. 

אני שואל הרבה שאלות שאני יודע שאני בכלל לא רוצה תשובה עליהן. אני יודע שתשובות רק יפגעו בי. אולי יש לך עכשיו מישהו חדש? משהו פחות מסובך? הייתי רוצה לכתוב על נייר את כל הדברים שאני מאחל לך. את כל הארס שאני יודע שמרעיל רק אותי. ערמה של קללות, נאצות, גידופים, ואיחולים שלא היו מביישים את הפה המסריח ביותר שאי פעם שמעתי. כי כבר עברו עשרה חודשים מאז התקשורת האחרונה בינינו. ועדיין מדי יום אני חושב עליך, ובלילות עוד מקלל אותך. לך ושלכמותך יש את היכולת להדחיק. לי אין מה לעשות עם רגשות מלבד לנסות להתבונן בהן.