זה בהתחלה בסדר אבל אז מתחיל תהליך שבו כאילו צומחות לי 10 עיניים פתאום,לאט ואני רואה הכל בבת אחת ולא מצליחה ולא מצליחה לסגור את כל העיניים ולהשאיר רק אחת פתוחה ואי אפשר לסגור את כולן, פשוט אי אפשר כי הן כאילו דו כיווניות.פוט בכל מקום. ומנגנון סגירת עין הוא די סיבובי ועובד רק אם בצד השני אין כלום.
זה מתחיל על משטח חלק.. כשאני לא חושבת על כלום וגם לא ממש מרוכזת בחיים החיצוניים ובהכל בחוץ, ואז זה מתחיל (עין חדשה שצומחת בי נפקחת), יש הרגשה מוזרה בגוף כאילו לוחץ משני צידי הצלעות ודוחף אותן פנימה ומכווץ והריאות נדחקות ואין הרבה מקום לחמצן להיכנס וכל השרירים בגוף כאילו נופלים למטה והעצמות קלות ורפויות ומתנדנדות בתוך הגוף ושאר השרירים מנסים ליפול, ועמוד השידרה מתפרק ובמקום קו סימטרי יש ערימת עצמות מסודרות באופן אנוכי אחת מעל השנייה, והגב מתכופף ונמשך לריצפה,ואולי זה לא השרירים שאיבדו אחיזה, זו האדמה נכנסה למצב של שאיבה מוגברת ורוצה את הכל קרוב אלייה יותר. ומהצוור למעלה אין שום משיכה, יש פשוט תחושה רפויה, כמעט בלי תחושה בכלל ורק השיער נופל על העורף והמצח ומרטיב וממיס את העור, והעור מחליק ונופל מעל הגוף הפנימי, וצריך לעצור כי זה אסור, וצריך עור אבל הידיים למטה וייקח להן זמן להגיע חזרה למעלה, וקשה להן לשכוח ולהוציא את השאיבה ובינתיים העור מתקלף מהגוף ויורד ומשחרר איברים וכלי דם ורקמות שמתפזרים אבל רק סילנוי דם דקים ממש יוצאים החוצה ממקומם ומציירים ספירלות נוזליות על הכל..די אני צריכה לעצור,שירימו הכל חזרה למקום, אסור לגוף להתפרק ככה,אסור, אז אני מנסה להתרכז ולראות ולהבין איפה אני ומה סביבי כי כשהכל בפנים כ״כ מוחשי, קשה להחזיר את המוחשיות לבחוץ,ואני מתאמצת ומנסה לא להיכנע לכל תנועה קטנה שמורגשת בממדים גדולים מידי ומנסה למצוא את האוזניים והעיניים והפה ומתחילה לקלוט משהו מהתמונה שבחוץ, העולם שלידי, לא, העולם שאני וכולם בתוכו ולא מצליחה להגיד משהו כי לא זוכרת איך, ולא לשמוע או להריח או להרגיש משב רוח קטן או משהו מבחוץ... ומתחילה לראות תמונה מתושתשת... אנשים הולכים כל הזמן ואשה אחת שעוצרת, עם כובע לבו ושמלה כחולה אבל מתושתשת כ״כ וני מתחילה לשמוע משהו, זה הקול שלה? היא מדברת לכיוון שלי? אבל זה רחוק כ״כ, כאילו אנחנו עומדים בשטח פתוח של שדות נמוכים,והיא רחוקה ממני כ״כ אבל שום דבר לא מפריד בינינו אז הקול שלה מגיע אלייך,זה.. זה צלילים יחידים והגיות ולא מילים שלמות.. זה הגיה ארוכה שלא מפסיקה ואז אנחנו מתקרבות, בלי לזוז, רק המרחק בינינו קטן ואני רואה אותה, אבל ברגע שאני מתחילה להבין את תווי פניה הם נבלעים לחור סגול שמתחיל בה וכתם ועוד אחד, וגווים שונים של סגול שמתפתלים עלייה ומנסים לקחת אותה לגמרי לתוכם, יוצאים ממנה ומשתלבים ומכניסים אותם לתוכם, ומתחיל עוד צליל באוויר, צליל אחד שנמשך דק דק ולאט מתחזק ומתעבה, זה צליל של הזעקה ושל פצצה וזה ממשיך להתחזק, צורם כ״כ ומגיע לשיא שלו ונשמע בום ענקי, ופתאום האשה שוב רחוקה ממני כי המרחק שוב עלה והיא הופכת לכתם הסגול כמעט כולה ואז מופיעים לידה עוד אנשים וגם להם כתמים סגולים שבולעים אותם והכתמים מתחברים וזזים בתנועות לא ישרות ומאיימים לבלוע הכל,גם את האדם.. ויש עוד צליל ארוך והדרגתי ואז מתחילים רסיסים. . כמו שברי זכוכית, פוגעים באנשים ובכתמים שלהם ובשמיים ובשדות ומפוררים הכל וסופגים קצת מהסגול והאדמה מושכת את האפר וההריסות של האנשים והסגול לתוכה ואז הרסיסים באים אליי וכמעט ממיסים לי את הפנים ואז ממשיכים וחודרים לגוף, מחזירים את הממשיות. אבל לא, די בבקשה, לא רוצה לחזור לגוף שלי, לאא רוצה להרגיש אותו, לא רוצה להיות קלועה בו, לא רוצה אבל לא בוחרת והרסיסים חותכים אותו ומחלקים אותי והכל אצלי פזור עכשיו על האדמה, חלקי גוף שמפוזרים אבל מורגשים כ״כ, הרגל הלחלוחיות ורטיבות והיד דקירות, ובכתף יובש ובאוזן צביטה ובגב כובד ובבטן מליוני נמלים, והאל מורגש בו שמנית ומתערבב וכואב ומציק ושום דבר לא במקום ואין במה להיאחז ואני מנסה להגיע לקו מחשבה, מנסה אבל זה קשה כי התחושות והפיזיות של הגוף לוקחים לי כמעט את כל הריכוז ומנסים לשאוב לי כל הרגשה וקו מחשבה, וקו מחשבה דק אומר לי לנסות להילחם אבל זה קשה ואי אפשר ואני לא מצליחה ולא מסוגלת ושוב מנסה להגיע לקו של המחשבה והזיכרון וזה אומר לי שצריך לנסות להבין אז אני מתעמקת בכל תחושה בנפרד ואיכשהו גם מצליחה להפחיד אותן ומתעמקת כ״כ, כל פעם רק באחת ואז זה לאט לאט מתפוגג.. פשוט ככה, אין דרך אחרת להסביר, זה נעלם, מתפוגג.. ואז יש שנייה של חושך ושנייה של להיות מסוגלת לפקוח עיניים, 2, ורואה רחוב ואנשים ורמזור שמתחלף לירוק ומרגישה את כל הגוף בעדינות ובואופן שווה ואת הבגדים שמעליי וצריכה להתרגל לגוף שלם שוב ולאט מבינה שחזרה לי השליטה ועושה בדיקה קצרה של החוטים, ורצה וקופצת וכשכל החוטים מחוברים ובטוחה בזה, כבר מזמן שוכחת וכאילו לא היה מקודם כי לא נשאר דבר..כי העלמתי הכל ולא רוצה שזה יחזור, צריכה כ״כ חיבור, לא רוצה נתק. לא רוצה, לא מסוגלת..
עריכה: אני כ"כ מאושרת, סופסוף קיבלתי את תרופת הקסם!! עכשיו יש לי רסיטל וקונסרטה (רטלין שמשפיע ל12 שעות ), הכל כ"כ מוזיקלי ,לקחתי לפני יותר משעה וההרגשה עילאית פשוט חחח השיר שיכול לתאר זאת טוב ביותר הוא זה כמובן:
באלי לטפס בסולם גבוה ולגעת באוויר שלמעלה ואז שיבוא מטוס ושהדלת שלו תהייה פתוחה ואז שאני אכנס ויקח מצנח,ואז המטוס יעבור מעל האוקיינוס ההודי אז אני אקפוץ עם המצנח בגב ותוך כדי אשים בלון חמצן מאחורה ויחבר אותה לפה ואז אני אצלול ישר לתוך האוקיינוס ההודי,ושייזדינו הפרשי האוויר כי יש לי ריאות מאלומיניום וקורי עכביש,ושאני אצלול עוד ויראה עד כמה עמוק הים מגיע ועד כמה עמוק מגיע השיפוע שבקרקעית,ואז אני ארכב על תמנון ענקי שיש לו 19 זרועות והוא בעלל לא ירגיש שאני שם, ויבוא לוויתן לבן לא צמחוני ויאכל כריש שיאכל דגיגון שיאכל פלנקטון שיאכל את עצמו,כי ממהלנקטונים מתקיימים,מקציצות סרטן? וממש חד גדיה שם,או שרשרת המזון,או שזה אותו דבר, ולא באמת לא איכפת לי, ואז התמנון נתפס ברשת. דייגים ואני והוא התחלנו לעלות למעלה,חשבתי שזה אולי סינים או תאילנדים,ולתאילנד בכלל יש חוף באוקיינוס ההודי? אבל גם יכול להיות שהתמנון העביר אותי ים כי בטבע אין גבולות כמו אצלנו ואני שמאלנית אנרכיסטית שלא מאמינה במוסדות ודת ומדינה ובאנושות המודרנית, ואני אנחנו עולים למעעלה בתוך הרשת והשמש נותנת לי סטירה או נשיקה על הלחי,ואז אני רואה שאני והתנן נמשכים ברשת לאי קטן ויש שם ספינת דייגים הודית..הם מוציאים אותי מהרשת ונותנים לי מגבת ושרי עם קטיפה כחולה ולבנה וקישוטים ורודים ושיבוצי זהב ושרשרת צדפים , אני מחליפה בגדים וקולעת צמה קטנה בשיער ומסדרת אותה כמו קשת,והם נותנים לי כוס עם מים נקיים וטעימים בטעם וניל שאני לא מבינה מאיפה יש להם..במים בהודו לא מזוהמים? ואני רואה השתקפות שלי בשלולית בספינה,העיניים שלי ירוקות יותר מתמיד והשיער שלי קיבל תלתלים גליים עדינים ופתאום הוא ארוך כ״כ כמו פעם,אפילו יותר,והשיניים שלי לבנות וישרות ובלי גשר,ורק כמה נמשים קטנים ועדינים נמצאים על הלחיים שלי מתחת לעיניים וקצת על גשר האף,אבל לא בצורה גסה,להפך,כי הם.. נמשים מהשמש,וההודים חושבים שאני בת ים,או נסיכה אנגלייה,או גילגול של איזה אל קדוש שקשור איכשהו לשמש,וכולם חייכנים ונחמדים כ״כ,ויש שם רק גברים..ולכולם הצבע היפה הזה על העור..כמו של עץ אלון מלא ,לפחות איך שאני חושבת שהוא ניראה..אבל בעיקר יש להם עיניים עייפות שרוצות הרפתקה,והם מחזירים את התמנון לים למרות הגודל שלו וזה שהיו יכולים להאכיל איתו את כל הכפר לחודשיים לפחות כי הוא הביא להם אותי,ואז אנחנו מגיעים לחוף והדייגים מספרים לכולם שאני המתנה שהים הביא להם,והם נותנים לי לישון במקדש ומטפלים בי כאילו הייתי עשויה זהב,או תמנונים,ואז בנות הכפר קולעות את השיער שלי לחמש צמות באורכים שונים שמצטלבות ומשתלבות אחת בשניה והבנות שוזרות לי צדפים קטנות ולבנות בצמות,וקושרות לי לראש סרט זהב דקיק שבקצ ליד המצח שלי קשורה אליו פנינה,ואני שומעת קול חליל ותוף דק וקנו ועוקבת אחרי המוזיקה וקולטת שלול הודיות בסרי תואם שרוקדת לצלילי המוזיקה. בריקוד מסורתי מתפתל כאילו מתחת למעטפת מתפתלים להם אלפי נחשים בתוכן,ואז כאילו העיניים מעבירות לי את המידע לשרירים,אני מתחילה לזוז ולהתפתל כמוהן וביחד איתן ואז מגיע נחשב בגווני אדוםוארגמן וירוק ולבן ומתחיל להתפתל על על אחת מאיתנו ובקצב,כאילו הוא ממשיך אותנו..והגיע הלילה וכל ההודים הלכו לבתיהם ואז עליתי על עץ דקל ונתלתי על ציפור לילה שלקחה אותי עד הירח,כי לשם ביקשתי,,והאטמוסרה והקרום לא פועלים בשעות האלה של היום בצד הזה של הכדור וזרקתי אבנים לחלל והם הסתדרו לי בשורה ובשביל מסודר כמו אבנים צהובות עד לצד השני של הירח ומשם קפצתי על קרן שמש וטיפסתי עליה (זה בסדר,המעטפת שלי עשויה ממים אז השמש לא יכולה ולא תרצה לפגוע בי)וכשהגעתי למעלה התגלשתי וקפצתי לי לתוך הכדור שלנו חזרה וככה הגעתי לאוסטרליה היפהיפיה הזאת
כינוי:
.pepsigirl
בבלוג זה
בכל הבלוגים
(לא יודעת מה המקור של התמונה,סליחה)