גלעד חוזר .
אחרי 5 שנים מסריחות בהן למדינה היה חשוב לעשות דברים אחרים מאשר להחזיר חייל מסכן חזרה לביתו החם .
אני כבר מדמיינת את זה . בדרך בין מצריים לישראל הוא כבר מתחיל לחשוב איך הכל יהיה .
הוא יושב לו בשקט עם חיוך על הפנים מחכה לראות את ישראל , כמה היא השתנתה ב-5 שנים האחרונות ,
הוא יקח את הטלפון שיחכה לו ברכב שמה , "הלו , גלעד ? זו אמא " דמעות עולות לו על הפרצוף ומציפות אותו ,
הוא ידבר עם אמו בזמן שהוא בודק את התיק עם הדברים מהבית "הבית... " הוא ממלמל לעצמו מתוך געגועים .
הוא מגיע לישראל , השמש החזקה , האור יום שלא ראה במשך 5 שנים ,
מסנוורות אותו , הוא נכנס אל המרפאה בתקווה שהוא בסדר ושאין שום דבר שהוא בסכנה .
לאחר הבדיקות , הוא יטוס לבסיס בתל-נוף , בזמן הטיסה , הוא חושב לעצמו , אמא , כמה היא השתנתה , אבא , איך הוא נראה ,
מה שלומם , הכל בסדר , איך היה כל הזמן הזה בלעדיו ...
הוא יורד מהמטוס ... הוא רואה את נתניהו ובני גנץ , שניהם עם חיוך על הפנים המייצג הצלחה במשהו נוסף ,
הם שניהם לוחצים לו את היד בשמחה , "אמך ואביך בפנים " הוא הולך לאט , בצעדים הכי מאושרים בחיו .
הוא נכנס לחדר שהוכן במיוחד בשביל הרגע הזה .
הוא פותח את הדלת לאט ורואה את אמו האביו מתפללים ומחכים לראותו .
הוא את אמו ואביו ומחיל להיות מוצף בדמעות ... דמעות של אושר , שמחה , אהבה , תקווה .
הוא נותן להם חיבוק ענקי , החיבוק הענקי שהיה צריך מהרגע הראשון שנחטף , החום ואהבה שהיו חסרים לו ב5 שנים האחרונות ,
שאף אחד לא היה יכול להביא .
לאחד הפגישה עם הוריו והטקס הפשוט ללא כלי תקשורת .
לאחד מכן הם עולים ביחד למטוס לכיוון ביתם .
הם מגיעים לביתם רואים את כל כלי התקשורת המחכים מחוץ לבית , מנסים להשיג את הכתבה הכי טובה , אבל עדיין אכפתיים בערך
לעדינות שהם צריכים להשתמש בה .
הוא עומד בפתח ביתו , והמילים שהוא חיכה להגיד במשך 5 שנים ...
"...סוף סוף בבית..."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Im Not Fuckin Perfect
