העמק הגדול

בשבועות האחרונים נפלה עליי, אפשר לומר, סוג של אדישות. יש לי דברים לעשות, ורצון כלשהו לעשותם, אבל כל עוד זה לא ממחוייבות, כמו העבודה למשל, אני כנראה לא אעשה אותם.

את מרבית זמני כרגע אני מבלה בקריאה, צפייה בטלוויזיה ולפתור שחור-ופתור במחשב. מדי פעם קוראת מנגות. שאר הדברים שיש לי לעשות- לצייר, לנגן, לכתוב, חדר כושר ועוד- אני פשוט לא מצליחה להביא את עצמי לעשות. אפילו לצפות באנימה אני כבר לא יכולה, כי זה נראה לי טרחה להתחיל, שזה טיפשי כי זה אותו דבר כמו לראות טלוויזיה.

הדבר היחיד שבכנות יש לי חשק אליו זה הבולדר, אבל סביר להניח שאם לא הייתי הולכת עם אמא, כלומר הייתי תלויה בה שתגיד לי לבוא, לא הייתי באה כי שוב, כל ההגעה והאימון יראו לי כמו טרחה.

האמת, המצב הטבעי שלי הוא מה שאני קוראת לו עצלנות. כל עוד אני לא מכריחה את עצמי, אני לא אעשה שום דבר חשוב. יש תקופות שקשה לי יותר להניע את עצמי, כמו עכשיו, ויש כאלה שזה יותר קל, אבל הקושי הזה, העצלנות, כמעט תמיד היה קיים בי. תמיד תהיתי למה זה ככה, ומבלי להצליח למצוא פתרון אחר הגעתי למסקנה שאני עצלנית.

הפסיכולוגית מתעקשת שזה לא נובע מעצלנות. יש לה שתי סברות- האחת היא שמשהו מעייף אותי, שזה יכול להיות נפשי, או המצב הזה שבו יש לך כל כך הרבה לעשות שבראש שלך אין לך כוח לעשות שום דבר מזה. הסיבה השנייה, שהיא חדשה יחסית ובאמת לא חשבתי עליה, זה שפשוט הדברים האלה לא מלהיבים אותי מספיק. זה לא שאני לא נהנית מהם, אבל זה לא מעורר בי... נאמר תשוקה, ממש צורך חזק לעשותם.

לדוגמא, פעם אנימה הייתה פשוט התמכרות מבחנתי. הן עוררו את דימיוני וסיקרנו אותי, וכל מה שרציתי היה לראות עוד ועוד, עד שסקרנותי תוביל אותי לסיום הסדרה, והספיישלים שלה, ואז לראות עוד אחד, כי מי יודע מה קורה שם?

(הייתה גם תקופה ארוכה שהייתי רואה סדרות בזמן שידורן, כך שיצא שהייתי רואה פרק אחד בשבוע, וכך ראיתי הרבה סדרות במקביל).

אבל עכשיו משום מה אין לי כוח לאנימה. אני לא יודעת למה באמת.

בכל מקרה, ככל שחשבתי על עניין חוסר ההתלהבות, הגעתי למסקנות עגומות יותר ויותר. ניסיתי להיזכר בתקופה שבה לא הייתי כה "עצלנית", שזה אומר הילדות. התחלתי לחשוב על מה הניע אותי לעשות דברים בילדותי, מה סיקרן אותי.

ופה מתחילה בעיה. תבינו, מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי דימיון מפותח להחריד, לטוב ולרע. הבעיה בדימיון כזה, הוא שאתה יכול לעשות בראש שלך הכל. בילדותי הייתי משתתפת בסדרות שצפיתי, ויוצרת מעולמן סיפורים משלי (באופן מפתיע, מעולם לא כתבתי פאנפיק, למרות שנראה שזה יכול היה להתאים לי בזמנו). הייתי מאמינה שיום אחד אוכל לעוף, שיצמח לי זנב, שאהיה בן (עצוב), שיהיו לי כוחות על (כל פעם הכוח שהיה לי השתנה), שאוכל להילחם ב...טוב, חיות, מפלצות, חייזרים, בני אדם אחרים, ועוד שלל דברים. זה לא שהאמנתי בזה ב100%, אבל זה פשוט היה נראה כל כך יותר כיף מפשוט.. להיות ילדה רגילה (למרות שאף פעם לא הייתי רגילה במיוחד..).

זה נעשה בעייתי באמת כשגדלתי. נכפתה עליי סוג של גדילה בכיתה ז' (אולי ארחיב על זה מתישהו), ונעשיתי בודדה יותר, חשדנית יותר, וגם האמונה שלי בכל הדברים שדמיינתי הלכה וקטנה, מכורח המציאות. ככל שעוברות השנים היא ממשיכה לקטון, אבל עדיין יש, וכנראה תמיד יהיה, את החלק הזה שמאמיו, או אולי רוצה להאמין, שכל אותם דברים אולי ייקרו יום אחד, לא משנה כמה אני יודעת שזה לא מציאותי.

עכשיו מגיע דבר מעניין. עד כמה שאני זוכרת, "העצלנות" התחילה ממש בכיתה ז', בשלב הזה שעולמי כפי שהכרתי אותו נהרס, בשלב שבו הכריחו אותי להתעסק במציאות. כבר אז כל הדברים האלה שעשיתי לא הלהיבו אותי יותר מדי. כלומר, אהבתי לנגן ולצייר, מאד מאד, אבל זה אף פעם לא היה מלהיב כמו הדימיון שלי, כמו הדברים שהייתי יכולה לעשות אם רק כל ההרפתקאות ההן היו מתגשמות...

(בערך בכיתה ח' גיליתי את האנימה, ומי שקרא עד פה יכל להבין איך זה השפיע עליי..)

כמו שאמרתי, יש בי חלק שעדיין מדמיין. עדיין מאמין. אני אדם גדול עכשיו, ואני עושה דברים של גדולים, אבל עדיין שום דבר לא הצליח להלהיב אותי כמו הדימיון שלי (אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת את הבולדר- אני מטפסת על פאקינג קירות! עכשיו התחלתי להתאמן על לטפס במקביל לקרקע, כמה מגניב זה!).

אז כן, יש עוד סיבות ללמה אני לא עושה דברים, למשל אני רוצה שהכל ייצא מושלם אבל אני חסרת סבלנות וקשה לי להתאמן ולקחת את הזמן, אבל ככל שאני חושבת על זה יותר, זה נראה כאילו זו הסיבה העיקרית- נדונתי לחיות בקללה שהשאיפות הכי גדולות שלי לעולם לא ייתקיימו, כי הן פשוט לא יכולות. לכן אני לא יודעת מה אני רוצה ללמוד, במה אני רוצה לעבוד, ועוד, כי זה פשוט לא יהיה מה שאני באמת, בעמקי ליבי, רוצה.

(אגב, יש עוד סיבה שעליתי עליה שבגללה אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות, שמאד מתחברת לעניין הנוכחי. אולי אפרט עליה בהמשך)

ועכשיו.. אני מדוכאת. אני מרגישה חסרת ישע. איך אני מתגברת על המחסום הזה?

איך אני יכולה לבטל את דימיוני-שלי?