העמק הגדול

רציתי לכתוב על הרבה דברים. על סיפור הזוי ששמעתי, אפילו שניים. על המקרה של הזמר מזווית שתגרום לכולכם לשנוא אותי, ואולי לפרסם כמה שירבוטים אפילו.

אבל יש משהו שחשוב לי יותר.

אם אתם זוכרים, בפוסט שלפני פוסט הפיפי (שקיבל הענות קטנה משציפיתי!) כתבתי שמהשבוע אתחיל עבודה חדשה כמזכירה אישית.

עד יום חמישי זה היה בסדר. בקושי עשיתי משהו ופשוט ניסיתי לקלוט את כל מה שהמזכירה האישית הנוכחית, שאותי אחליף כשתצא לחופשת לידה, מסבירה לי, למרות שהייתי גמורה מעייפות כי קמתי כל יום בשבע, והתעקשתי מסיבות בלתי ברורות ללכת לישון אחרי 12.

אבל אז הגיע יום חמישי.

היו לה סידורים באותו יום, חשובים מאד אפילו, ולכן היא לא יכלה להגיע, אז הייתי שם לבד. היא לא מורה טובה במיוחד, או שאני פשוט לא קולטת דברים טוב כשאני עייפה, אז בקושי זכרתי איך לעשות מה... וקיוויתי שאני אהיה בסדר ופשוט אעשה את מעט העבודה שהייתה באותו הרגע לאט ובזהירות ואבקש הרבה עזרה.

או אז הגיע השותף הבכיר השני. הוא קרא לי לחדרו, הציג את עצמו ואמר שכשלא יהיה לו למי לפנות, כי יש לו שלוש מזכירות ואיכשהו לפעמים שלושתן לא נמצאות, כמו היום, הוא יפנה אליי. הוא עשה פרצוף מהגיל שלי ומזה שאין לי שום הכשרה בתחום שבו המשרד עוסק, ואז משך בכתפיים וזרק עליי טונות של עבודה, שחלקה לא ידעתי בכלל לעשות, בלא להניד עפעף.

אז חזרתי לשולחן שלי, עם המון עבודה בחיקי, הנחתי אותה על השולחן, ואותי על הכיסא, וישבתי שם לרגע.

ככל שהרגע התארך, הרגשתי שאני רוצה לבכות. פשוט להתפטר, ללכת הביתה, ולבכות. האם זה עולם המבוגרים? עובדים בעבודה משעממת מספר לא מבוטל של שעות ביום? זורקים עליך המון עבודה בלי הכשרה מוקדמת ומצפים שתעשה הכל תוך שעות ספורות? אבל למה מתייחסים אליי ככה?? אני רק ילדה!

וזהו.

אני רק ילדה.

בשלב הזה היו לי דמעות בעיניים שממש נאבקתי לשמור שם. אני בת 21. אנשים בגילי מחוץ לארץ כבר סיימו תואר ראשון ואפילו מתחילים לעבוד בעבודה רצינית ובוגרת, ואני לא מצליחה להתמודד עם זה. בראש שלי אני עדיין ילדה, לא משנה כמה אני אנסה להיות האדם האחראי והבוגר שתמיד ניסיתי, וגם הצלחתי, להיות.

אבל תפסתי את עצמי לפני שהמחשבות ישתלטו עליי. יהיה לי זמן לחשוב על זה אחר כך, ועכשיו הגיע הזמן להתמודד עם זה.

אז לא עשיתי הכל. עשיתי מה שאני יכולה, סביר להניח שעשיתי את זה לא נכון אבל לפחות ניסיתי, ויתקנו אותי בראשון, וגם בראשון יסבירו לי את מה שאני לא יודעת. הייתי גאה בעצמי שהצלחתי להשתלט על עצמי, אבל זה בהחלט גרם לי לתהות האם מבחינה נפשית זו העבודה שכדאי שאעבוד בה כרגע.

חזרתי הביתה ולא חשבתי על זה בכלל, אבל יום למחרת הייתה לי פגישה עם הפסיכולוגית.

דיברנו על זה, ודיברנו על הגדילה שלי בכללי. כמה קשה לי לגדול. כמה זה מתסכל שאני לא מצליחה להבין מה אני רוצה ללמוד ולעשות עם החיים שלי, בעוד שמרבית חבריי כבר מסתכלים קדימה ומתחילים ללמוד או להתכונן ללימודים, ומצליחים להתמודד עם עבודות שונות. כמה אני מרגישה תקועה מאחור, נותרת לבד ילדה בגיל שזה כבר לא מתאים. כמה העתיד נראה לי שחור, ומפחיד ועצוב, בעולם הזה שמלא מחויבויות וחוקים ואפור, וכמה קשה למצוא בו את מקומך. כמה אתה בכלל רוצה למצוא בו את מקומך.

היה משהו אחד שלא הספקתי להגיד, שאולי הייתי צריכה- שבגלל כל זה, אין לי למה לצפות לו בעתיד. אני הולכת כי אני חייבת, כי אם אין לי עבודה ואם אני לא אתחיל ללמוד בקרוב אמא תסתכל עליי עקום ותגער בי, וכולם אמנם יבינו אותי אבל ילכו רחוק-רחוק ממני. אבל מלבד הסיבות האלה, שהם לא באמת שלי, אין לי באמת למה להתקדם. יש נקודות אור זמניות אמנם, כמו הבולדר (שיהיה קשה יותר להקפיד עליו בגלל העבודה אבל אני אנסה) וקורס היפנית שמתחיל בשבוע הבא, אבל האם זה מספיק בשביל להחזיק אותי על הרגליים?

היא שאלה אם אני רוצה לעלות לשתי פגישות (דבר שהיא מציעה לי כל כמה זמן) ואמרתי לה שזה יקשה על אמא כלכלית, וגם שאמא תוהה אם זה עוזר לי בכלל, ואולי גם אני תוהה קצת. היא ביקשה ממני לחשוב למה זה לא עוזר לי ושנדבר על זה בפעם הבאה.

הלכתי משם הביתה, עם כל הכובד הזה בתוכי. הדמעות עדיין עמדו לי בעינים ורצו להתפרץ החוצה, באמצע הרחוב, אבל לא נתתי להם. עם כל מכונית שעברה לידי, שקלתי לקפוץ מולה, וכשהחלטתי שזה אנוכי ואני יכולה להכניס אדם לכלא בגלל זה, התחלתי לחשוב על דרכים אחרות.

אבל הגעתי הביתה, התכרבלתי קצת עם הכלבות (תמיד בעלי החיים בבית עזרו לי להירגע לאורך השנים), וראיתי טלוויזיה. לאט לאט התחושה עברה, המוח שלי עשה את ההדחקה שלו כרגיל, וחזרתי לשגרת יום רגילה. קיסקי שאלה לשלומי, ורק סיפרתי שהיה קשה היום כי לא רציתי שזה יעלה חזרה. הלכתי למסעדה עם המשפחה, הזמנתי חברים, הלכתי לישון.

וקמתי בבוקר.