העמק הגדול

יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לספר, רוצה לחלוק, ולצערי אני לא יכולה.

העבודה הזו כל כך קשה... אבל אני לא יכולה לעזוב כי מבחינתי זה התמודדות עם חיים בוגרים, כפי שכבר ציינתי בבלוג כמה פעמים. אם אני עוזבת- מה זה אומר עליי? על ההתמודדות שלי עם אחריות, לחץ, ויישום ידע חדש? אני גם מפחדת לדבר על זה עם ההורים, כי אני לא רוצה שהם יחשבו שאני מפונקת או רכרוכית, אפילו עם זה נכון.

קיסקי מאד תומכת. למרות כל התלונות שלי, היא עדיין מקשיבהו מנסה לעזור. לפעמים יש לה פאשלות, אבל היא מצליחה לתקן אותן אחר כך.

פאשלה מאד גדולה שלה הייתה בשישי שעבר. ניסיתי ללכת להיסתפר, ובגלל שאיכשהו תמיד אצל ספרים אני חשה חוסר ביטחון נוראי, ביקשתי מקיסקי ללוות אותי אליו. לצערי לא הסתפרתי, כי למרות שקבעתי אצלו בשתיים, והגעתי ממש קצת אחרי, יצא שחיכיתי שם ארבעים דקות בלי כמעט שום יחס מלבד "את רוצה לשתות משהו?". אני יודעת שמקובל לחכות במקומות כאלה, אבל אני לא מוכנה לחכות עד כדי כך, אז קמנו והלכנו, כשהוא צועק מאחורי הדלת הנסגרת "חכי! אני אחפוף לך!!!!". פשוט נורא.

בכל מקרה, אחרי זה התכוונתי ללכת לקיסקי, שכן באותו ערב המשפחה שלה החליטה לעשות ארוחת חג, למרות שכולם במשפחה המצומצמת שלה לא חגגו חנוכה כבר שנים. הארוחה הייתה רק יותר מאוחר, אבל חשבתי שלא יזיק לי לבלות קצת עם בת הזוג שלי.

בדרך לביתה התחלנו לדבר על המחשבות שלי על קריירה עתידית. כשהזכרתי את העובדה שאני שוקלת רפואה (לא וטרינריה) היא קטלה אותי לגמרי, ונתנה המון נימוקים ללמה רפואה לא יהיה לי טוב ואני כנראה לא אסתדר עם זה. היא אמנם אמרה את זה במעט תקיפות, אבל לא ייחסתי לה חשיבות כי ידעתי שככה היא מציגה את דעתה ופשוט הקשבתי למה שהיה לה להגיד, שאלו היו בסופו של דבר דברים נכונים. ברגע שהיא סיימה לדבר ואחרי כמה מלמולי הסכמה, הפסקתי לדבר. לא יכולתי. הרגשתי את הדמעות עולות בעיני. כל הלחץ, החוסר ודאות ושלל דברים אחרים עלו בי, ולא ידעתי מה לעשות. קיסקי הבחינה שהתשתתקתי, ואמרה בטון מזלזל "מה, אני לא יכולה להרים קצת את הקול? אסור לי להתנגד לדעתך?"

זה הרתיח אותי, ופגע בי קשות. הרתיח- כי עיצבן אותי שאם אני עצובה היא חושבת ישר שזה בגללה. אני אוהבת אותה, אבל היא לא כל חיי, ולמה שהיא תהיה סיבה לעצב? וזה הוביל אותי לפגיעה- היא חושבת שאני עד כדי חלשה? שאני מתקפלת בכזו קלות? מה זה אומר כשהאדם שמכיר אותי הכי טוב חושב שאני בכיינית ורכרוכית?

אז נפגעתי, קשה ועמוק והלכתי משם, כשהמחשבות הרעות בתוכי מתעצמות יחד עם התחושה שאני לגמרי לבד, שאין אדם מסביבי שיכול להבין אותי בלי זלזול, לעג או אכזבה.

נקצר- הגעתי לבית של אבא שלי, בדיוק כשקיסקי הצליחה לתפוס אותי עם האוטו. נכנסו לבית. בהתחלה רק רציתי שהיא תעוף משם ולא לראות אותה יותר, ואולי קצת גם אולי למות, וזה. היא איכשהו גרמה לי להרגיש תקווה לגבי העתיד, לצפות לדברים שיגיעו לטוב שיש לעולם להציע, וכמובן התנצלה מעמקי ליבה והבהירה לי את אהבתה הרבה ושהיא מצטערת שהיא לחצה על כפתורים שהיא לא הייתה אמורה. היא יודעת שעוברת עליי תקופה קשה והיא לא מתכוונת ללכת. כעסתי עליה שהיא הצליחה להחדיר לי תקווה בלב, אבל לא באמת.

שאר היום עבר בסדר, אבל לא שאר השבוע. אני מרגישה את התחושה הרעה רק מחכה שאני לא אשים לב למגננות שלי בשביל להתנפל עליי. העבודה קשה, ובגלל החג בקושי היה לי זמן לעצמי, ואני מתכוונת לזמן של שקט, באמת באמת לבד עם עצמי. אני כבר הרבה זמן לא קוראת, או מציירת, אבל עכשיו גם אין לי זמן לשחק במחשב, שזה היה הדבר היחיד שעשיתי עם עצמי לאחרונה.

אז העצבות באה הרבה, והעבודה הורסת אותי, למרות שאני מנסה, וכן מצליחה, להתרגל. בדיוק היום דיברתי עם קיסקי על שוב לשקול את עניין התרופות... אבל אני לא יודעת. משום מה זה מאד מפחיד אותי, וגם משהו בראש שלי, שכנראה קשור לדרך שבה חינכו אותי, לוחש לי שאני לא צריכה את זה כי אין לי בעיה אמיתית. שאני סתם מפונקת. ובתכלס, אני דיי חושבת שהקול הזה צודק.