אוטאקו ישראלי מצוי

זהו. אחרי חמש שנים וארבעה חודשים שחיכינו, גלעד סוף סוף בבית.

הוא יכול לחבק את אמא שלו, את אבא שלו.

המשפחה שלו יכולה לחזור להיות משפחה שוב, גלעד יוכל לאכול אוכל של אמא, לראות אור שמש, לדבר, 

להיות חופשי.

אני מקדישה את הפוסט הזה בשבילו, למרות שזה כלום, 

אני מקווה שכמוני יעשו כולם, 

שיקדישו חמש דקות מהחיים שלהם, בשביל חמש שנים שהוא נתן משלו.

גלעד, טוב שחזרת הביתה!