סוף סוף אני מפרסמת את הפרק הראשון... אני כותבת אותו בערך שבוע עד היום. זה קרה לי בערך כשמחקתי את כל קבצי הוורד שלי, ונתקלתי בסיפור ממש אבל ממש קודל שלי "שחור על גבי לבן". זה דיי מבוסס על הסיפור הזה. ["שחור על גבי לבן"] אבל יש בזה כמה שינויים קטנים.
בכל מקרה, אני אתן לכם טעימונת קטנה ממה שהולכן להיות.. וזה כמובן. תקציר D;
תקציר :
סנד הלברין, תיכניסטית בת 16, טומבוי מוחצנת. סנד ידועה בכך שאף אחד לא מתקרב אליה, מהסיבה שהיא תוקפנית מאוד. סנד סבלה כל חייה מהצקות ומירידות, הכוללות חרם שכבתי. סנד לא מתלוננת על כך, להפך... היא שמחה שאף אחד לא מתקרב אליה. בשבילה? כל התיכוניסטים עשויים מפלסטיק.
אבל... אחרי שהיא מגלה שבן-הזוג של חברתה הטובה נפרד ממנה בצורה הנוראית בעולם. מחליטה סנד לשנוא אותו בכל נשמתה. עד שמגיע יום אחד, ובו היא ואותו בחור נשארים בריתוק ביחד. שם מגלה סנד צד טיפה שונה בבחור הזה.
יכולים לחשוב על ההמשך? אותו תגלו בבירור בסיפור :)
- הכותרת לא ממש אכותית, אבל תוותרו לי... רק התחלתי לעצב בפוטו ;) -
- לתשומת הלב: הסיפור מכיל הרבה קללות. עלילות שבהם יש שכרות, עשיון סמים, ניסיון לאונס... וגם מכות, ריבים, וכו'. זהו סיפור אלים במיוחד. אז מי שלא אוהב אלימות וזה לא בא לא טוב, אני ממליצה לו לא לקרוא את הסיפור :) -
סוף סוף הצלחתי להביט בה, היא נראתה לי בוכיה כל כך. רציתי לשבור לו את השיניים, ובכל פעם כשהעפתי אליו מבט, עומד ליד שער הכניסה למתחם התיכון, הוא צחקק כמו ממזר דוחה עם חבריו לכיתה. עיניה הנפוחות היו כשקי מים, דמעות שרק איימו לפרוץ החוצה. היא הייתה חזקה, ולא נתנה לעצמה לבכות אליו.
"הוא בן זונה..." אני מנחמת אותה ומחבקת את גופה העדין, "את תיראי שיהיה לך הרבה יותר טוב בלעדיו."
אני שומעת אותה מוחה את שקי המים הגדולים תחת עינייה, ומשחררת אותי בעדינות. היא מחייכת חיך קליל לעברי, ואני מחייכת גם אני. ידעתי שהיא תחזיק מעמד, היא בחיים לא תישבר רק מכיוון שמישהו בלי השכל ובלי הרחמים, החליט לפגוע בה כל כך קשה.
אבל ידעתי בלב דבר שני, הוא לא הולך לעבור זאת בחלק.
הכנסתי את ספריי הלימוד כששמעתי את הצלצול לסיום הלימודים, הבטתי בכל התלמידים שהכניסו גם את הספרים שלהם. כשלפתע נכנס בסערה הוא, אותה אחד שזרק את ליה, חברתי הטובה והמלאך, בצורה נוראית.
הוא תפס בחולצת אחד התלמידים, והביט אליו באיום.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" הוא צעק עליו בעודו מרים אותו בעזרת חולצתו מהקרקע.
התלמיד שלא הבין מה התרחש, לא ענה על שאלתו. והיה אפשר לראות בעיניים שהוא זעם עד כדיי מאוד. הוא זרק אותו אל עבר לוח הכיתה, וגופו של התלמיד בפגע בקיר. ידעתי מה הולך לקרות, לא הלכתי לשתוק יותר. מיד פרצתי אל עבר התלמיד וחסמתי את הבחור הזה, הבהמה הזה, מלפגוע בתלמיד עוד פעם אחד.
"אוליי תעיפי את עצמך מכאן?" הוא אמר בי באגרסיביות. זה עצבן אותי, והפיוזים שלי נדלקו. לא אתן לאף בחור ברמת ד' בלי שכל לדבר אליי ככה. לא משנה, אפילו אם הוא מלך המדינה. התקדמתי אליו, ולגלגתי בפניו.
"תשמור על הפה שלך, דביל." דחפתי אותו אחורנית, ופניתי אל התלמיד ששכב על הרצפה, הושטתי לו יד, ועזרתי לו לקום.
"תודה," הוא אמר.
חייכתי אליו, שמעתי כמה לחשושים מצד התלמידים שלחשו אל הבחור הזה, שאת שמו אני לא יודעת. אבל? זה גם לא מעניין אותי בכלל.
"מה אתה מוותר לה, שבור לה את הגב!" אמר לו קול גברי.
"כן, סתם עוד טומבוי מפגרת..." אמר לו קול שני.
זה הקש ששבר את גב הגמל, מיד סטיתי את גופי את התלמיד הזה. תפסתי בחולצתו של מי שאמר בזלזול ועוד בחוצפה. לא היה לי אכפת אם זה באמת הוא או לא, רק ידעתי שאני רוצה לגרום לו כאב.
דחפתי אותו אחורה, עד לפגיעתו בשולחן, התקדמתי אליו, ואגרופי פגש את פניו עוד לפני שהספיק לחשוב על לעשות משהו. הוא תפס בלחיו, והביט בי בהלם.
"מה את פסיכית?" צועקת לי בת שעמדה וראתה את הקטטה שכמעט ולא ארתה. הסתובבתי אליה,ו הבטתי בה. נשיות מוחלטת, מחצאית מיני עד לעגילים בגודל הירח. שנאתי את הבנות האלו, שרואות בעצמן מסטיק שדבוק לנעל. זה היה נראה לי לא אמיתי, זה היה נראה לי זונתי. ומיד כשראיתי זאת, הצבתי לעצמי חומה... להתרחק מכל מה שקשור לנשיות מוחלטת.
"תסתמי את הפה שלך, כלבה..." אני אומרת לה.
"אל תתפסי פה פוזה!" צועק לי הבחור שנפרד מליה," כאילו שיש לך זכות לדבר ככה, מי מכיר אותך?" הוא מצמק את עיניו, סמל לכך שהוא מפקפק בי. תפסתי בתיקי, והתקדמתי אליו, שעמד כמה מטרים מהדלת.
עצרתי לידו, ולחשתי באוזנו: "אתה לא רוצה להכיר אותי, חתיכת פישר מסריח." ויצאתי מהכיתה. שמעתי מילות גנאי, אבל אני את שלי כבר עשיתי. הרגשתי טוב עם עצמי, ידעתי בלב שאני אשמור על ליה לא משנה מה יקרה. וככה זה יהיה, עד אשר יקרה מה שיקרה. ליה תהיה אחותי הקטנה להגנה... ושום דבר לא יזיז אותי ממקומי. שום-דבר!!
"חזרתי..." צעקתי ברחבי הבית, שהרגיש לי כל כך ריק באותם הדקות. ידעתי שאימא בבית, היא תמיד מגיעה בשעה כזאת כבר הביתה. אבל ההרגשה הריקה כל הזמן הציפה את הבית. תמיד הרגשתי שבבית חסרה נפש, והיא אבא שלי. שנפטר לפני תשע שנים, בהיותי בת שבע. מסרטן הריאות. דבר זה ערער את כל עולמה של אימי.
זה מצחיק לחשוב על זה שאני? האחת והיחידה שהצליחה להוציא ממנה את כל הדיכאון והכאב, אם כי לפני שאבא נפטר, הקשר שלי עם אימא היה ממש חלש. ואחר שהוא נפטר, הוא התחזק ממש.
זרקתי את התיק על הספה, ונפלתי עליה בעייפות. כל בגדיי היו ספוגים במים, הרגשתי שהרגע חזרתי מהים, שבו שחיתי עם כל הבגדים. לא הייתי צריכה לפתוח פה לשטן לפני שיצאתי מהתיכון, הריי זה תמיד ככה.
לפי מרפי, כל מה שיכול להשתבש, ישתבש... הוא היה חכם!
"אני בחדר!" שמעתי את אימא צועקת.
קמתי ממקומי ופניתי אל עבר חדרה של אימא מהמסדרון, מצאתי אותה בתוך הארון. מוציאה מליוניי בגדים. ומעיפה אותם על מיטתה בלחץ.
"מה את עושה?" שאלתי אותה.
"מנסה למצוא חולצה..." היא אומרת, "יש לי ראיון עבוד בערב!" היא מציצה מבעד לדלת הארון, ומחייכת אליי... קורנת מתמיד.
"באמת?!" שאלתי בפליאה, "למה?"
"מנהלת חשבונות." היא עונה בקצרות. היה נשמע קול של אכזבה בקולה, הייתי חייבת לשאול למה היא איננה שמחה מזאת.
"כי זה לא מה שאני רוצה לעשות בחיים..." היא עונה לי, "אני רוצה להיות ציירת!"
התחלתי לצחוק, ואימא הביטה בי בכעס.
"את מפקפקת בי?" היא שואלת.
"לא," אני עונה "אני פשוט לא חושבת שבגיל 40 פלוס, חושבים על העתיד."
היא מסיטה את גופה אליי, ושמה ידה על מותניה, מבט של אי-הבנה נמרח על פניה.
"אז את אומרת שאני זקנה?!" שואלת בפליאה.
"לא... פשוט נשכח שאמרתי את זה!" הדגשתי.
"טוב, אני יוצאת..." אמרה אימא שניה לפני שתפסה במפתחות של הדלת, "אל תפחתי לאף אחד, ואל תישארי ערה עד שאני אבוא!" היא דורשת, ונועצת בי את עיניי הנץ המאיימות שלה.
"למה לא?" שאלתי אותה.
"כי יש הרבה סידורים בזה, זה לא לוקח שניה... אלא שמונים שנה!" צוחקת אימא.
אך אני פחות. נזכרתי במהרה את המקרה שאימא אינה חזרה עד השעות הקטנות של הלילה, ומסתבר כי היא הייתה שיכורה במועדון, כמעט ולא נדרסה. המכונית פגעה בה, אבל כל מה שקרה לה היה נקע ביד. זה השאיר לי חותם ענק בלב, לא לשמוע בקול אימא! לכן אפילו לא התכוונתי ללכת לישון לפני שהיא תחזור! זאת תהיה בוודאות הדבר הכי לא אחראי מצידי.
נתתי לאימא חיבוק ונשיקה, והיא עזבה את הבית. מיד הבנתי, הבית כולו לרשותי.
מיד תפסתי בקערת החטיפים הענקית, וחיממתי לעצמי במיקרו מלא פופקורן קורן משמחה.
בחרתי את אחד הסרטים האהובים עליי, נכון שהוא לא סרט בשביל בנות. אלא בשביל בנים, אבל מי יחליט בשבילי. אני סנד הלברין, אני עושה כל ההפך מהבנות. אפשר להגיד שאני בן, אבל זה לא יהיה מדויק... כן חשוב לי מהמראה. וכן חשוב לי איך אני נראת, אבל כל הנוגע לאיפור, עקבים, ובייביליסים... אל תקראו לי. כי אני אברח מיד.
הכנסתי את הדיסק אל תוך הדי.וי.די, והדלקתי אותו. כיביתי את כל האורות, והתייפחתי על הספה עם הפופקורן. הדלקתי את הסרט.
"ספיידרמן" הראשון התחיל, ואני מיד הבנתי שאני אשאר ערה להרבה זמן, עם מרתון כל סרטיי "ספיידרמן", "באטמן", "סופרמן" אבל זה קצת פחות.. אל תוך הלילה.
הפרק הזה בטח נראה קצת קצר מידיי, אבל אני מבטיחה שהפרקים הבאים יהיו ארוכים יותר. ומלאי מתח XD מקווה שאהבתן את הפרק!
אז עד לפעם הבאה, נטלי ♥
- הדמות של הבן היא הדמות של הבחור שנפרד מליה, חברתה של סנד. [הדמות השניה הייתה אמורה להיות סנד,
אבל מצאתי תמונה שיותר מתאימה לתאור הדמות של סנד :)] -
דרך-אגב : אני הולכת לפרסם בכל פרק תמונה, שעליה יהיה כתוב את שם הדמות... איך היא נראת כאילו. ואז אחרי שאני אפרסם את כל התמונות, אני אפרסם פוסט דמויות. אני חושבת שככה זה קצת יותר מעניין. מאשר ישר על ההתחלה, לגלות את כל הדמויות... וזה קצת גם הורס את המתח של העלילות, לא? ^_^
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
