[עכשיו זה רישמי, אביב הגיע!! :C]

סוף כל סוף אני מעלה את הפרק השני.

אווף, אני בזה לחץ רציני.

לא רק שאני בדאון מזה שאני בכלל לא מצליחה למצוא לי עבודה נורמלית לעבוד בה ולהרוויח כסף,

אלא אני גם לא מספיקה ללמוד למבחנים ולעשות את שיעוריי החופש. חופש מעצבן! ><

אבל בכל מקרה, זה גם חופש טוב, שבויים וחצי מכל העלוקות האלו בבצפר זה הכי טוב :)

בלי עוד פרטים לא רלוונטים, הפרק השני:

לתשומת הלב: סיפור זה מכליל סצנות אלימות מאוד, וכאלו שאוליי לא יתאימו לסגנון שלכם.

מי שאלימות לא מתאימה לו, תחסכו מלקרוא. :)

הבטתי בשעון של הקיר, ושמתי לב שהשעה הייתה שעה לפני אחת בלילה. הדלקתי את האור, וסגרתי את הטלוויזיה, ניקיתי את כל שאריות הפופקורן שעפו ברחבי הסלון, והכנסתי את הפופקורן שמשאר אל המקרר. סגרתי את הטלויזיה, ואז גם את האור. ופניתי אל החדר... שמעתי את דלת הכניסה נפתחת, אבל כבר לא היה לי הכוח לדבר עם אימא על האם קיבלו אותה לעבודה. התייפחתי על המיט, התכסתי עם השמיכה ולא חשבתי אפילו על להחליף בגדים.

רק לישון, חשבתי לעצמי.

"אימא?" קראתי לה שעודי פותחת את העיניים, הרגשתי איך קרומי הלילה נכנסו היישר אל עיניי. זה היה מצב ממש לא נעים. אור השמש שסוף כל סוף בצבצה לה, סנוור אותי ברמה שהעירה אותי חצי שעה לפני שהשעון היה אמור להעיר אותי.

"כן מתוקה?" אני שומעת את קולה העדין של אימא מפתח הדלת, היא לבשה על גופה חלוק לבן ארוך, וסרט לבנבן שמר על הפוני שלה שלא יפריע לה בעיניים. אימא נראתה פרשית לחלוטין, זה קצת הפתיע אותי האמת... לא חשבתי שמישהי כמו אימא ממש תשקיע שעה לפני אחת בלילה בלהתקלח ובלהסיר את האיפור. האמת, ממש הייתי מופתעת ממנה.

"את יכולה בבקשה להכין לי טוסט עם מיץ תפוזים?" אני שואלת אותה.

"מיד." עונה לי, וצעדיה נשמעים עוזבים את החדר אל הסלון.

קמתי ממיטתי וסידרתי אותה, יצאתי מהחדר ונכנסתי אל חדר האמבט הקטנה, הבטתי במרה. וכמאה שלא התעלפתי מעצמי, ניראתי פשוט נורא. לא דיי בכך ששיערי נראה כמו שדה קוצים עולה באש, פניי נראו מבוגרות בשמונים שנה. העיפרון השחור היחידי ששמתי מתחת לעיניי, רק בכדיי להדגיש את קווי העין שלי, נמרח מעל ומעבר, וזה היה נראה כאילו התאפרתי כמו איזו זקנה נואשת. בשתי מילים, ניראתי נורא.

שתפתי במהירות את פניי וצחצחתי את שיניי, פירקתי את שתי הצמות הדקיקות שעשיתי בשיערי וסירקתי את שיערי. הבטתי במראה, וראיתי דבר אחד... אורך שיערי שלי היה פי חמש ארוך יותר. אני מתמקדת בכל פעם להסתיר את אורך שיערי שלא שמתי לב כמה הוא ארך. חיכיתי לרגע בו אני אוכל להסתפר ולקצר את שיערי, אבל אחרי כמה התלבטויות... החלטתי שלא. הבנתי, ששיערי מיוחד. הצבע הבלונד, בגווני חום, וצבע שחרחר בקצוות היה נראה כשיער עצוב לעין, אבל לא... זה שיערי האמיתי.

סיימתי להסתרק, וקלעתי שוב את הצמות הדקיקות, שבכל פעם התחילו רק אחרי סנטימטרים מתחילת השורש. אף פעם לא אהבתי להשתמש בכל השיער לצמות, זה אותו העיקרון כמו עם שיערי אסוף.

נכנסתי לחדרי ולבשתי את בגדי. שכמו תמיד, כללו חולצת וי ארוכה. עם ג'ינס שחור, כחול או חום. ונעלי אדידס שחורות גבוהות, או נעלי אולסטר חומות.

הגעתי לסלון ושם ראיתי את הטוסט וכוס מיץ התפוזים על מגש מונח על השיש, לקחתי את המגש והתיישבתי ליד השולחן. אכלתי להנאתי. מה שתפס את תשומת ליבי הייתה העובדה שאימא לא שתתה איתי כוס קפה.

"אימא? איפה את?" קראתי לה בקול.

"אני מתארגנת.." היא ענתה לי.

"למה?"

"לעבודה!!" היא ענתה בצהלה, חצי שירה חצי דיבור רגיל. הבנתי שלא כדיי לה ללכת לתחרות שירה, היא תקרע לכולנו את עור-התוף.

"קיבלו אותך?"

"כן..." היא עונה לי, ומגיעה אליי, מסדרת את העניבה השחורה שלה, ותופסת בכוס שאדים הועלו ממנה, הייתי צריכה לדעת שהיא הכינה מראש. היא התיישבה לידי והחלה ללגום מהקפה.

"את נראת ממש מוזר ככה." צחקקתי.

"איך?"

"עם עניבה, ובגדי אופיס כאלו. בכללי אני רגילה לראות אותך עם חולצה רחבה מאוד, ואיזה טרנינג עם כתמי פיצה עליהם." אני מסבירה, ובין לבין צוחקת.

"אז עכשיו תתרגלי לראות את אימא, לבושה מכובדת." היא משוויצה בג'קט האפור העבה שבטוח נתנו לה אתמול בראיון העבודה שהייתה.

"זה יהיה קשה..." אני מלגלגת, ומכך קבלתי מאימא שלי מכה לראש.

"אל תתחצפי..." היא מצביעה עליי, ושוב מביטה ביב עיניי נץ מפחידות.

"טוב, גברת מגונדרת."

"גברת סופר מגונדרת." היא צוחקת.

ואני צוחקת גם אני.

"לאסוף אותך אחרי הלימודים?" היא שואלת אותי מהמכונית.

"לא תודה... אני אלך ברגל עם ליה." אני עונה לה, היא מהנהנת לאישור זה ששמעה, ונסעה לה לעבוד.

הרגשתי כו מוזרות בזה שאימא הולכת לפתע לעבוד, לא הבנתי איך זה פתאום הגיעה. אימא שלי עד אתמול ישבה כמו איזה גבר מוזנח, עם כרס כמעט, ופיצה מרוחה על כול בגדיה, רואה סרטי קומדיה מטופשים. ושלא תבינו אותי לא לנכון, לאימא שלי יש השכלה גבוהה, היא סיימה תואר שני בכלכלה. היא יכולה להגיעה להישגים. מזל שתפסתי אותה באוזן, ודרשתי ממנה לעשות עם זה משהו. אחרת היינו עד עכשיו ברחוב. פשוט היא עצמה התפטרה ממקום העבודה שלה כי הבוס היה כלב. וטוב שעשתה כך...

למעלה מארבעה חודשים אימא הייתה בשאננה אחת גדולה, והיא לא ראתה את זה.

"זאת אני... תתמודדי." היא כל הזמן אמרה לי כשגערתי בה שיש קופסאות פיצה ריקות מחכות לזריקה, ופחיות הקולה כבר סגרו את דרך היציאה מהבית. עכשיו, אני בטוחה שהיא תגער בי ככה, אוחח... האימא הזאת לא יודעת גבולות.

אבל היא אימא שלי, ואני אוהבת אותה.

"סנד..." שמעתי צעקה נשית מהשער דקה לפני שנכנסתי לבניין תיכון "דוויס". הסתובבתי לראות ממי הקול, וראיתי את ליה רצה אליי בשמחה מרובה. שמחתי אני עצמי לראות אותה ככה מאושרת, החיוך פשוט נמרח לה על הפנים. והתיק שלה קפץ מעלה ומטה.

היא גם נראתה יפייפה, ג'קט הפרווה הלבן שכיסה את גופה, יחד עם הג'ינס השחרחר שתפירה בצורת פרחים לבנים תפורה בצד אחת של רגלי הג'ינס. ועם התיק הלבן הזוהר. ליה נראתה כמו מלכת יופי... אבל מלכת יופי נאיבית. לכן אני נכנסת כמובן...

היא רצה אליי, וחיבקה אותי חזק, ליפפתי את ידיי סביב גופה. והרגשתי שאני מחבקת את אחותי הקטנטנה.

"בוקר טוב!" היא אומרת בצהלה.

"מה האירוע?" אני שואלת.

"אסור להיות שמחים?" היא שואלת ומשחררת אותי מהחיבוק החם.

"לא שאסור, פשוט אתמול נראת כמו מישהי שבורה.." אני קורצת, מנסה להזכירה את הבחור שנפרד ממנה בצורה נוראית. בחור שאת שמו ליה לא טרחה לספר לי. היה ניקר שליה התביישה בו... רק מה שלא ברור לי, זה למה היא הייתה שבורה כאשר הוא נפרד ממנה. אם התביישה בו בכל מקרה.

היא נותנת לי מכה בכתף, "מה יש לך? בכל פעם תנסי לעצבן אותי?" שואלת.

"לא... פשוט אני רוצה להזכיר לך להתרחק ממנו." אני מדגישה.

"סנד.." היא מתחילה להגיד ונכנסת אל תוך בניין התיכון, ואני אחריה, "אני לא מבינה דבר אחד... למה את כול כך שונאת אותם? הריי הם לא עשו לך כלום!" היא שואלת, ועולה במדרגות, וכך אני איתה.

"לא לי, לך..." אני עוצרת במקומי, ותופסת בידה של ליה, "הם פגעו בך כל כך קשה... אני לא רוצה שתיפגעי שוב. זה לא מגיע לך." אני מסבירה לה ועולה שתי מדרגות בכדי לעמוד יחד איתה על אותה המדרגה, הבטתי אל תוך עיניה וחיבקתי אותה.

"אני..."

"אני לא רוצה שהבני-זונות האלו יגעו בך שוב... אני מפחדת שבגללם יקרה לך משהו!" אני קוטעת אותה ואומרת מהלב, מעומק הלב.

"לא יקרה לי כלום! את שומרת אליי הריי, לא?" היא צוחקת. ואני מגניבה צחקוק גם. השתחררתי ממנה, והמשכנו לעלות במגרדות. כשהגענו לקומה השניה נאלצנו להיפרד, זה היה כל כך מעצבן שחברתך הקרובה, ליתר דיוק, הכי קרובה... לומדת בכיתה אחרת, בקומה אחרת. רק בהפסקות הייתי יכולה לראות אותה.. וזה גם בתנאיי שהיא לא מסתובבת עם יתר התלמידים. לי אומנם פרפר שביר, אבל היא פופולרית מאוד. זה מה שעצבן אותי... בקושי אני רואה אותה בהפסקות, ואם לא דיי בכך. לוקח לי יותר משבע דקות בכדיי למצוא אותה, ככה שזה מותיר לי רק שלוש דקות, ואם ההפסקה נמשכת רבע או עשרים דקות, אז זה מותיר לי שמונה או שלוש עשרה דקות. אני לא מספיקה לדבר איתה ואני כבר שומעת ברקע את הצלצול.

זה גם מעיק עליי שליה לא מספרת לי כמעט כלום ממה שקורה בהפסקות בהם היא מסתובבת עם "חברות המקובלים" האלו... למשל אותו בחור איתו יצאה ליה במשך חודשיים, לא היה לי מושג ממנו, ורק אחרי חודש וחצי נודע לי עליו. הרגשתי הדחויה, כשליה לפתע אומרת לי שעליה לעזוב אותי לטובת המקובלים בהפסקות לפעמים, אני לא רוצה להיות המעיקה והעלוקה... אבל זה מפחיד אותי שאוליי ליה מעדיפה אותם על פני.

חוץ מיזה שליה היא המקובלת, אני טומבוי הדחויה. העובדה שאני לא אחת שלובשת נעלי עקרב, וחולצות סטרפלס כשחצי חזה בחוץ, וחצאיות מיני שכאשר את מתכופפת, כל העולם רואה מה שיש לך מתחת.... זה גורם לי להיות הדחויה. הלא רצויה... הלא נשית מספיק. וזה מעצבן אותי כאשר אנשים אומרים "הנה טומבוי הזאת שוב, איכס.", לא סתם מעצבן... פוגע. לא כל כך אכפת לי ממה אנשים חושבים, אבל בחייכם... קצת לב לא יזיק פה. מתיי מישהו יראה אותי ממה שבפנים, ולא ממה שבחוץ? אני בן אדם אוהב... לא רוצה להיות השונאת. אבל הם מבקשים את זה ממני.

שמתי את התיק ליד השולחן, והבטתי בכיתה שעוד הייתה ריקה, כמה כיסאות בודדים היו מורדים, ועליהם תיקים. השאר היו מורמים. הרגשתי קצת בודדה, אבל למען האמת... הרגשתי טוב שאין פה מי שינעץ בי עיניים בצורה גועלים. בכל פעם אני מבינה שמה שהם חושבים בראשם זה "מה לעזאזל היא  לובשת?" או "איזו מכוערת!". אבל מי שם עליהם? אני יפה! ואני יודעת את זה.

שמעתי לפתע בזמן שאני שכבתי עם ראשי על השולחן צעדים, וראית את ריאן, עם עקבים באורך עשרים סנטימטרים, יחד עם טייץ נוראי וחלצה צמודה צמודה בצבע לבנבן. היא לא הביטה בי, אפילו לא העיפה מבט, היא שמה את תיקה במקומה, ומיד יצאה מהכיתה.

אחרי שניה ראיתי אותה שוב, "בוקר טוב." היא אמרה לי.

"בוקר טוב..." עניתי בפניי לא מבינות. היא חייכה אליי והלכה. חשבתי לעצמי עד כמה זה היה מוזר בסולם אחד עד עשר. זה בטוח קיבל עשר. הריי בנות כמו ריאן לא מדברות אליי. אני בשבילן איזה בחור מכוער... ואני מדגישה, בחור.

"אקיי, אז הבנתם את זה שהאיקס מחלק את שלוש?" שאלה המורה למתמטיקה אותנו בפעם המיליון. המשכתי ללעוס את העיפרון שלי בעצבנות ובלי הפסקה, והבטתי במחברת שעד עכשיו ריקה כבר מתחילת שנת הלימודים. הרגשתי כדור נייר פוגע באחורי ראשי, והסתובבתי לראות מי הזורק. מצאתי שני בנים צוחקים, ומיד כשראו שראיתים אותם הם סתמו את פיהם.

הם לא יעברו את זה בשלום, חשבתי לעצמי.

תפסתי את המחק שהיה בקלמר, וזרקתי לעבר. למזלי, זה פגע בול בראש של אחד מהם. הוא הרים את פניו מהמחברת, והראה לי את האצבע השלישית שלו, החזרתי לו בדיוק כך. הוא הזיז את שפתיו עם אמירה כלשהי, הצלחתי לקרוא זאת.. והבנתי שהוא אמר באנגלית, "FUCK YOU".

ממש רציתי לערוף לו את ראשו, איך הוא מתחצף?! הוא ראה את האש בעיניי, חיך, והמשיך לכתוב. בטח לצייר אתנו, הנשים... בעירום. כלב.

"סנד הלברין, ריק וואיט, ודיימון מולדי לחדר המנהלת..." שמענו כל הכיתה ברמקול בית הספר את הקריאה. חשבתי בליבי מה עוד יכול להשתבש. קמתי ממקומי ויצאתי מהכיתה מבלי להוציא מילה.

ירדתי לקומה הראשונה, והתקדמתי לעבר חדר המנהלת. ראיתי מולי בחור עם חולצת טי צמודה, וג'ינס סקיני כחול כהה, שחור שיערי מתקדם כמוני לעבר חדר המנהלת. מיד זיהיתי מי זה, זה הבחור שהבן ההוא שנפרד מליה תקף. כשהגענו לדלת הכניסה של חדר המנהלת פניתי אליו בשאלה.

"אתה זה שההוא תקף אתמול... לא?" שאלתי אותו.

"מי זה ההוא? את מתכוונת לריק!" הוא אומר בכעס.

"אז ככה קוראים לו..." מלמלתי.

"מה?"

"כלום. אתה דיימון מלודי?" אני שואלת אותו.

"כן." הוא ענה בחיוך. ראיתי יד גומות חן יפיפיות מעטרות את פניו. הוא היה נראה כמו מלאך, והחיוך הזה שיד לי דבר אחד... לב טוב! נפל לי האסימון, יש לו לב טוב!!!

"את הכלבה הזאת שככה תפסה פוזות אתמול!" שמעתי קול מאחורי גבי, הסתובבתי ולא להפתעתי ראיתי אותו. את ריק, שאת שמו סך כל סוף גיליתי. הוא הביט בי בשנאה וכך גם אני.

"ואתה הכלב הזה שניסה לפגו בו אתמול." אני נועצת בו עיניים, ניסיתי לשדר אימה.

"שמרי על הפה שלך..." הוא תפס בחולצתי, ומשך אותי אליו.

מיד שחררתי את ידו ממני, ותפסתי בפניו בחוזקה.

"אל תיגע בי!" לחשתי לו. ושחררתי אותו בחדות.

 "אני רואה שאתם פה." אמרה המנהלת שהגיעה אלינו סוף כל סוף, "תכנסו." היא אמרה ופתחה את דלת החדר שלה. דיימון נכנס אל תוך החדר, ואני... כשעיניים נעוצות בכעס ושנראה כל כך גדולה אל ריק.

התיישבתי על אחד הכיסאות, וכבר הבנתי מה היא הולכת לומר. זה היה חסר תכלית להרצאת על זה עכשיו.

אני מקווה שאהבתן את הפרק הזה...

ורק לוודא אתכן, הפרק השלישי מוכן.

אני צריכה אבל שניי שלטים, אז עד שהם יהיו מוכנים תצתרכו לחכות.

סורי -.-

מקווה שתהנו מפסח.. :)